איכה ב:י מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, מדרש אגדה ואיכה רבה

וָאֶתְחַנָּן אֶל ה'. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה (איוב ט, כב). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַחַת הִיא, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, גְּזֵרָה אַחַת לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע וְגוֹ' (קהלת ט, ב). לַצַּדִּיק, זֶה נֹחַ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֹחַ עִם כְּשֶׁהוּא יָצָא מִן הַתֵּבָה, הִכִּישׁוֹ הַאֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב קָרְבָּן, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְלָרָשָׁע, זֶה פַּרְעֹה נְכֹה. בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַנְגְּנִין שֶׁלּוֹ, הִכִּישׁוֹ הַאֲרִי שֶׁבַּכִּסֵּא וּשְׁבָרוֹ. זֶה מֵת צוֹלֵעַ, וְזֶה מֵת צוֹלֵעַ. לְטוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב), שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. לַטָּהוֹר, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁמְּטַהֵר עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. לַטָּמֵא, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים. אֵלּוּ אָמְרוּ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ אָמְרוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ. לַזּוֹבֵחַ, זֶה יֹאשִׁיָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּרֶם יֹאשִׁיָהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים (דה״‎ב לה, ז). לַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זוֹבֵחַ, זֶה אַחְאָב, שֶׁבִּטֵּל קָרְבָּנוֹת מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר (שם יח, ב), לוֹ זֶבַח, וְלֹא לַקָּרְבָּנוֹת זֶבַח. זֶה מֵת בַּחִצִּים, דִּכְתִיב: וְיוֹרוּ הַמּוֹרִים לַמֶּלֶךְ (שם לה, כג). וְזֶה מֵת בַּחִצִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (מל״‎א כב, לד). כַּטּוֹב, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (ש״‎א טז, יב). כַּחוֹטֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק (דניאל ד, כד). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְזֶה הֶחְרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה. כַּנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרַד אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (דה״‎ב לו, יג). מַאי מְרִידְתֵיהּ. אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּהוּ דְּקָא אָכִיל אַרְנֶבֶת חַיָּה. אָמַר לָהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לְצִדְקִיָּהוּ, אִשְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִּית. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. לַסּוֹף הָיָה מִצְטַעֵר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ. אִתְשִׁיל לִשְׁבוּעָתֵיּה. שָׁמְעוּ מַלְכֵי אַחְרִינֵי וַהֲוֵי קָא מְבַזֵּי לֵיהּ, וַהֲווּ אָמְרִין לֵיהּ, הַכֵּר לְמִי מוֹשֵׁל אָרֶץ, לְמִי שֶׁאוֹכֵל אַרְנֶבֶת חַיָּה. שָׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר, שָׁלַח לַאֲתוּיֵי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ. אָמַר לְהוּ, חֲזִיתוּן מָה עָבַד בִּי צִדְקִיָּהוּ. לָא אִשְׁתַּבַּע לִי. אָמַר לֵיהּ צִדְקִיָּהוּ, אִתְשִׁילִית אַשְּׁבוּעָתִי. אָמַר לְהוּ לַסַּנְהֶדְרִין, מִי מִתְשִׁילִין אַשְּׁבוּעָתָא. אָמְרוּ לֵיהּ, מִתְשִׁילִין לְסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. אָמַר לְהוּ, אֵימַת. אָמְרוּ לוֹ: וּבוֹ בַּיּוֹם. אָמַר לְהוּ, בְּפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: בְּפָנָיו. אָמַר לָהֶם: וּמַאי טַעְמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ. מִיָּד, יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְמוּ זִקְנֵי בַּת צִיּוֹן (איכה ב, י). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים וּכְסָתוֹת מִתַּחְתֵּיהֶם. כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן שֶׁאָמַר לָהֶם: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּ בִּי אַתֶּם (שופטים טו, יב). זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מל״‎ב כה, ז). וְזֶה אֶחָד מִשִּׁבְעָה שֶׁנִּדְמוּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו. נַעֲצוּ בְּעֵינָיו לוּנְבִּיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. וְלֹא נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו עַד שֶׁשָּׁחַט אֶת בָּנָיו לְעֵינָיו וְאַחֲרֵי כֵן נִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (שם). וְשִׁמְשׁוֹן מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיֹאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו (שופטים טז, כא). דָּבָר אַחֵר, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה. מְרַגְּלִים הִכְעִיסוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבַּת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ (במדבר יג, לב). וַאֲנִי שֶׁשִּׁמַּשְׁתִּי אֶת בָּנֶיךָ לְפָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִקְרֶה אֶחָד לִי וְלָהֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִישָּׂא אִשָּׁה. שָׁלַח שְׁלוּחָיו לִרְאוֹתָהּ אִם נָאָה אִם לָאו. הָלְכוּ וְרָאוּ אוֹתָהּ. בָּאוּ לַמֶּלֶךְ וְאָמְרוּ לוֹ: רָאִינוּ אוֹתָהּ וְאֵין כְּעוּרָה וַעֲזוּבָה כָּמוֹהָ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינוֹ וְאָמַר לֵיהּ: לֹא כֵן מָרִי, אֶלָּא אֵין אִשָּׁה נָאָה מִמֶּנָּה בָּעוֹלָם. בָּא לִישָּׂא אוֹתָהּ. אָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה לִשְׁלוּחֵי הַמֶּלֶךְ, נִשְׁבַּע אֲנִי בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נִכְנָס כָּאן, מִפְּנֵי שֶׁבִּזִּיתֶם אוֹתָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לִיכָּנֵס, אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה לֹא תִּכָּנֵס. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין, אֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ וְאָמַרְתִּי לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין נָאָה הֵימֶנָּה בָּעוֹלָם, וְהֵם אָמְרוּ אֵין כְּעוּרָה הֵימֶנָּה. וְעַכְשָׁו הַנַּח לִי וְאֶרְאֶה אִם כִּדְבָרִי אִם כְּדִבְרֵיהֶם. כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנִי, הַמְּרַגְּלִים הוֹצִיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, וְאָמְרוּ, אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (במדבר יג, לב). אֲבָל אֲנִי לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ וְשִׁבַּחְתִּיהָ לִפְנֵי בָּנֶיךָ וְאָמַרְתִּי, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה. וְעַכְשָׁו אֶרְאֶה אוֹתָהּ אִם כִּדְבָרִי אִם כְּדִבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ: כִּי לֹא תַּעֲבֹר. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אִם כֵּן הַכֹּל שָׁוִין לְפָנֶיךָ, תָּם וְרָשָׁע אַתָּה מְכַלֶּה.

ואתחנן אל ה' וגו' (דברים ג כג). זש"ה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה (איוב ט כב), אמר משה רבונו של עולם הכל שוין לפניך גזירה אחת לצדיקים ולרשעים, וכן שלמה אמר הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט ב), לצדיק זה נח, ר' פנחס בשם ר' יוחנן בשם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי נח עם כשהוא יוצא מן התיבה הכישו הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו. לרשע, זה פרעה נכו, בשעה שביקש לישב על כסא שלמה, לא היה יודע מנגנון שלו, הכישו הארי שבכסא ושברו, זה מת צולע וזה מת צולע. לטוב זה משה, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), שנולד מהול. לטהור זה אהרן, שמטהר עוונותיהם של ישראל. לטמא, אלו מרגלים, אלו אמרו גנותה של ארץ ישראל, ואלו אמרו שבחה של ארץ ישראל, אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו. לזובח זה יאשיהו, שנאמר וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים וגו' (דה"ב לה ז). ולאשר איננו זובח, זה אחאב, שביטל קרבנות מעל המזבח, והכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר (שם יח ב), לו לזבח, ולא לקרבנות, זה מת בחיצים, דכתיב ויורו (המורים) [היורים] למלך יאשיהו (שם לה כג), וזה מת בחיצים, דכתיב ואיש (מושך) [משך] בקשת לתומו (מ"א כב לד). כטוב, זה דוד, שנאמר עם יפה עינים וטוב רואי (ש"א טז יב). כחוטא, זה נבוכדנצר, דכתיב חטאך בצדקה פרוק (דניאל ד כד), זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה חרב בית המקדש ומלך ארבעים שנה. נשבע, זה צדקיהו דכתיב בו וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דה"ב לו יג), מאי מרדותיה, אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארניבתא חיה, א"ל נבוכדנצר לצדקיהו אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע ליה, לסוף הווה מצטער בגופיה, איתשיל אשבועתיה, והגיד לה' מלכים שהמשילו נבוכדנצר עליהם, שמעו מלכי אחריני והוו מבזו ליה, והוו אמרין ליה זהו מושל ארץ שאוכל ארנבת חיה, שמע נבוכדנצר ושלח לאיתויי הסנהדרין וצדקיהו, אמר להו חזיתון מה עביד בי צדקיהו, אמר להו אישתילית אשבועתי, אמר לסנהדרין מי משתלין אשבועתא, אמרו ליה משתלין לסכנת נפשות, אמר להו אימת, אמרו לו בו ביום, בפניו או שלא בפניו, אמרו לו בפניו, ומאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו, מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון (איכה ב י), אמר ר' יצחק ששמטו כרים וכסתות מתחתיהן. כאשר שבועה ירא, זה שמשון, (שאמר) [ויאמר] להם [שמשון] השבעו לי פן תפגעון בי אתם (שופטים טו יב), מכאן שהיה שבועה ירא, זה מת בניקור עינים וזה מת בניקור עינים, [זה מת בניקור עינים], שנא' ואת עיני צדקיהו עור (מ"ב כה ז), זה אחד משבעה שנדמו לאדם הראשון, צדקיהו בעיניו ונעצו בו לולכיות של ברזל ולא נתעוורו עיניו, עד ששחטו בניו לעיניו, שנאמר וישחט מלך בבל וגו' (ירמיה לט ו). ושמשון [מת בניקור עינים שנאמר] ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו (שופטים יז כא).

ונקתה לארץ תשב (שם שם). נקייה היתה מדבר תורה ומדברי נבואה, נקייה מצדקות וממצות וממעשים טובים, ליכך לארץ תשב, כמו שכתוב ישבו לארץ ידמו וגו' (איכה ב י). אמר ר' יהושע וזכעור את בוראך בימי בחוריתך (קהלת יב א), הא כל הנבואות הקשות והרעות לא באו עליהם אלא לחרבן בית המקדש, וכיון שלא שמעו לו והקישו את ערפם, והעיזו את פניהם, נהפכה להם מדת הרחמים למדת הדין, כמה דאת אמר והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעי' סג י), וכתיב כי קול [נהי] נשמע מציון וגו' [כי עזבנו ארץ] (ירמי' ט יח), ארץ זו תורה, דכתיב ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב יא ט):