תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם׃ (פ)
איכה רבה
תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב, מַהוּ מְגוּרַי, מִגּוֹ בֵּיתָאי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי מָרִינוֹס בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ קוֹסֵי פַּרְפֵּירָאן שֶׁלִּי דְּאָתֵי עָלַי. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא כְּנֶגֶד בָּנִים וּבָנוֹת שֶׁיִּהְיוּ לְךָ, יִהְיֶה הַחֵטְא מְאַבְּדָן. אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם. סְלִיק אַלְפָא בֵּיתָא תִּנְיָינָא
ספרא
[ג] "את השחפת" – יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה ובשרו שמור עליו; מה תלמוד לומר "ואת השחפת"? מלמד שהוא נשחף. או עתים שהוא שחוף אבל נוח לו ואינו מקדיח… תלמוד לומר "ואת הקדחת" – מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח אבל סבור בעצמו שיחיה… תלמוד לומר "מכלות עינים". או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה… תלמוד לומר "ומדיבת נפש". "וזרעתם לריק זרעכם" – זורעה ואינה מצמחת. ואם זורעה ואינה מצמחת מה אויבים באים ואוכלים?! אלא זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת; ובשניה מצמחת ואויבים באים ואוכלים אותה. דבר אחר: "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם" – כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר; שתהא עמל בהם ומגדלם והחטא בא ומכלם. וכמו שנאמר (ס"א וכן הוא אומר) (איכה ב, כב) "אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם".
מדרש לקח טוב
פס'. אף אני אעשה זאת. באף אני בא עליכם. אשר בניתי אני אהרוס ואשר נטעתי אני אתוש. מידכם היתה זאת לכם. אין הרעה יוצאה מלפני לעולם שנאמר (איכה צ) מפי עליון לא תצא וגו'. והפקדתי עליכם. עד שהראשונה פקודה אצליכם אביא אחרת ואסמכה לה. בהלה. המבהלת את הבריות זה מכת מותן. את השחפת ואת הקדחת. מלמד שהוא נשחף בצונן ונקדח באש, שלא יהא לו מנוח על משכבו. מכלות עינים. שלא יהא סבור בעצמו שיחיה. ומדבות נפש. שאפילו אחרין לא יהו סבורין עליו שיחיה והם דואבים עליו. וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר שתהא עמל בהן ומגדלן והחטא בא וכלין. וכן הוא אומר (איכה ב׳:כ״ב) אשר טפחתי ורביתי. ד"א וזרעתם לריק זרעכם. שתזרעו ואינה צומחת. ואכלוהו. שאפילו תצמח אויביכם אוכלין אותה: