איכה ג:כא מדרש: איכה רבה, אגדת בראשית, אוצר מדרשים ופסיקתא דרב כהנא

זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכֹר עִנּוּיִין שֶׁעֻנֵּיתִי, וּמְרוּדִי שֶׁמָּרַדְתִּי בְּךָ, וְיִסּוּרִין שֶׁהִרְוִיתַנִי לַעֲנָה וָרוֹשׁ, יָצְאוּ אֵלּוּ בָּאֵלּוּ. זָכוֹר תִּזְכּוֹר. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לַמִּלְחָמָה וְהָיוּ בָּנָיו עִמּוֹ וְהָיוּ מַקְנִיטִין אוֹתוֹ. לְמָחָר יָצָא הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ וְלֹא הָיוּ בָּנָיו עִמּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַלְוַאי הָיוּ בָּנַי עִמִּי וַאֲפִלּוּ מַקְנִיטִים אוֹתִי. כָּךְ, הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנָיו, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹצֵא עִמָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִכְעִיסוּהוּ לֹא יָצָא עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁלֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ, אָמַר הַלְּוַאי הָיוּ יִשְׂרָאֵל עִמִּי וַאֲפִלּוּ הָיוּ מַכְעִיסִים אוֹתִי, וְאִית לָן שְׁלשָׁה פְּסוּקִים (ירמיה ט, א): מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים, מִי יִתֵּן עַמִּי עִמִּי כְּמֵרֹאשׁ כְּשֶׁהָיָה בַּמִּדְבָּר. וּכְתִיב (יחזקאל לו, יז): בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל ישְׁבִים עַל אַדְמָתָם וגו', וְהָדֵין: זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי. אָמַר רַבִּי יוּדָן זָכוֹר תִּזְכּוֹר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה זוֹכֵר אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי, מַתְלָא אָמְרָה עַד דִּשְׁמֵינָא עֲבֵיד קְטִין, נַפְשֵׁיהּ דִּקְטִינָא נָפְקַת. זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא מַטְרוֹנָה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה מְרֻבָּה, וְאָמַר לָהּ כָּךְ וְכָךְ חֻפּוֹת אֲנִי עוֹשֶׂה לִיךְ, כָּךְ וְכָךְ אַרְגְּוָנוֹת טוֹבוֹת אֲנִי נוֹתֵן לִיךְ. הִנִּיחָהּ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְאֵחֵר לְשָׁם. נִכְנְסוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אֶצְלָה וְהָיוּ מַקְנִיטוֹת אוֹתָהּ וְאוֹמְרוֹת לָהּ הִנִּיחֵךְ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר עָלַיִךְ, וְהָיְתָה בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתָהּ פּוֹתַחַת וּמוֹצִיאָה כְּתֻבָּתָהּ וְקוֹרֵאת, וְרוֹאָה בִּכְתֻבָּתָהּ כָּךְ וְכָךְ חֻפּוֹת אֲנִי עוֹשֶׂה, כָּךְ וְכָךְ אַרְגְּוָנוֹת טוֹבוֹת אֲנִי נוֹתֵן לִיךְ, מִיָּד הָיְתָה מִתְנַחֶמֶת. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהּ בִּתִּי אֲנִי תָּמֵהַּ אֵיךְ הִמְתַּנְתְּ לִי כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים, אָמְרָה לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אִלְמָלֵא כְּתֻבָּה מְרֻבָּה שֶׁכָּתַבְתָּ וְנָתַתָּ לִי כְּבָר אִבְּדוּנִי שְׁכֵנוֹתַי. כָּךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִין לָהֶם, אֱלֹהֵיכֶם הִסְתִּיר פָּנָיו מִכֶּם וְסִלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִכֶּם, עוֹד אֵינוֹ חוֹזֵר עֲלֵיכֶם, וְהֵן בּוֹכִין וּמִתְאַנְחִין, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנָסִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה וּמוֹצְאִין שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו, ט): וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהֵן מִתְנַחֲמִין. לְמָחָר כְּשֶׁיָּבוֹא קֵץ הַגְּאֻלָּה אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי אֲנִי תָּמֵהַּ מִכֶּם הֵיאַךְ הִמְתַּנְתֶּם לִי כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים, וְהֵן אוֹמְרִים לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִלּוּלֵי תּוֹרָתְךָ שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ כְּבָר אִבְּדוּנוּ הָאֻמּוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי, וְאֵין זֹאת אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, מד): וְזֹאת הַתּוֹרָה. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים קיט, צב): לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ, וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם, וְאוֹמְרִים (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

[ד] ד"א זעף ה' אשא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן איש הבירה אמרו ישראל לא"ה אומר אני לכם במה אנו מתנחמין, ולמה אנו יכולין לעמוד בזעפו, מפני שמכה אותנו וחוזר מיד, ובורא אותנו בריה חדשה, וכן ישעיה אומר מי נתן למשיסה יעקב וגו' (ישעי' מב כד), הרי כלו הרי נבזזו, אלא חוזר מיד ובוראם בריה חדשה, ומה כתיב אחריו ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב וגו' (שם מג א), לפיכך אמרו ישראל בדבר זה אנו רואין ומתנחמין שבורא אותנו מיד, זה הוא שאמר ירמיה זאת אשיב אל לבי וגו' (איכה ג כא), ולמה חדשים לבקרים (שם שם כג), שהוא מחדשנו מיד, שנאמר ועתה כה אמר ה' בוראיך יעקב (ישעי' שם).

תני ר׳ שמעון בן יוחאי (עי׳ פסיקתא רבתי פכ״א) בשעה שאמרו ישראל לעגל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך (שמות ל״ב:ד׳), בקש הקב״ה להשמידם דכתיב לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו (תהילים ק״ו:כ״ג), ואמר להקב״ה, רבש״ע! אמרת לי בסיני אנכי ה׳ אלהיך, לכל ישראל היה לך לומר אנכי ה׳ אלהיכם. א״ל, פה למדת סנגוריא על ישראל, לשעבר הייתי אומר בלשון יחיד, מכאן ואילך בלשון רבים, אנכי ה׳ אלהיכם. ואמר רשב״י אין אנכי אלא לשון תנחומים, דכתיב תנחומיך ישעשעו נפשי (תהילים צ״ד:י״ט). משל למלך שנשא מטרוניתא והלך למדינת הים, שהה שם ימים רבים והיו חברותיה אומרת (אל תנשאי וסב בעל) עד מתי תמתין (בפסיקתא רבתי הגירסא 'היכי לך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך', ובמדרש איכה הגירסא 'הניחו המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר אליך), והיתה הולכת לתוך הבית ונטלה כתובתה וקוראת בה ומתנחמת. אחר זמן בא המלך בעלה ואמר בתי תמה אני איך המתנת לי כל אלו השנים, ואמרה לו אדוני המלך לולי כתובתי מרובה היו חברותי מאבדות אותי ממך. כך ישראל בעוה״ז, או״ה אומרים להם עד מתי אתם ממתינים הישועה, ראו כמה בזויים אתם בינינו וכמה צער ויסורים באים עליכם, שובו לכם אצלינו ונעשה אתכם דוכסים ושרים וראשים, וישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ונוטלין ס״ת וקורין בה ופניתי אליכם והפריתי אתכם (ויקרא כ״ו:ט׳) ובזה מתנחמים, ובשעה שיבא הקץ יאמר הקב״ה לישראל, תמה אני היאך המתנתם כ״כ זמן ארוך, ויאמרו ישראל, רבש״ע! לולא היה הס״ת שנתת לנו היו האו"ה מאבדים אותנו, דכתיב זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל (איכה ג׳ כ"א), וכן אמר דוד, לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהילים קי״ט:צ״ב). למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד? כלומר שאף היחידים בטלו אותם. אנכי – בטל מיכה, לא יהיה – בטל ירבעם, לא תשא – בטל מקלל, זכור – בטל מקושש, כבד – בטל אבשלום, לא תרצח – בטל יואב, לא תנאף – בטל זמרי, לא תגנוב – בטל עכן, לא תענה – בטל ציבא, לא תחמוד – בטל אחאב.