אסתר ה:יג מדרש: מדרש לקח טוב, ספרי דאגדתא ופרקי דרבי אליעזר

כתוב בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה (משלי יא י), אמר טוביהו ב"ר אלעזר ז"ל פסוק זה מתגלגל והולך משנברא העולם ועד סופו, ששקט וטוב לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, הנאה להם שיש להם פנות לעסוק בתורה ובמעשים טובים, והנאה לעולם שמתעסקין ביישובו של עולם, שמלמדים תורה ברבים, לכך נאמר בטוב צדיקים תעלוץ קריה, וכן בזמן שהצדיקים מתכנסין, הם מדברים בשבחו של השם, כענין שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו (מלאכי ג טז), אבל פיזור לצדיקים רע להם ורע לעולם, שאין מתעסקין בתורה ובשבחו של השם, שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאפם לאום מחתת רזון (משלי יח כח). ובאבוד רשעים רנה, כל זמן שרשעים מכונסים רע להם ורע לעולם, רע להם שחוטאים בנפשותם, ורע לעולם שמחטיאים אחרים עמהם, שהשקט הרשעים היא מאבדת אותם, כענין שנאמר בדור המבול, בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם (איוב כא ט), וכתיב ויאמרו לאל סור ממנו וגו' (שם שם יד), וכשנתקבצו בדור הפלגה, מה כתיב בהם, הן עם אחד ושפה אחת לכולם וגו' (בראשית יא ו), וכתיב ויפץ ה' אותם (שם שם ח), וכן אתה מוצא בפרעה, כל זמן שהיתה המחכה באה עליו, היה אומר ה' הצדיק (שמות ט כז), וכל זמן שהמכה רפה מעליו, כתיב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שם ח יא), למדנו ששקט לרשעים רע להם ורע לעולם. וכן אתה מוצא בכל הרשעים שעמדו על ישראל, מתוך שלוה עמדו עליהם, וכן הוא אומר היו צריה לראש אויביה שלו (איכה א ה), וכן המן הרשע לא קם לאבד את עם ה', אלא מתוך עושר והשקט ושלם, כדכתיב ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו וגו' (אסתר ה יא), וכתיב וכל זה איננו שוה לי וגו' (שם שם יג), וכתיב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו ויבקש המן להשמיד את כל היהודים וגו' (שם ג ו), וכן כשהפיר ה' את מחשבתו והניא את עצתו, ונמחה שמו עם כל אוהביו, מה כתוב ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וגו' שמחה וששון ליהודים (שם ח יז), הרי ובאבוד רשעים רנה:

[אסתר ה, יג] וכל זה איננו שוה לי וגו'. איני ערב לי מה שאני אוכל ושותה, למודים הם הרשעים שאוכלים ואינן שביעין. וצדיקים אוכלים מעדנים ונפשם שביעות וכן הוא אומר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר (משלי יג כה), אמרה לו זרש אשתו מה מלכו של זה, אמר לה יהודי הוא, אמרה לו לך ולא לן, הרבה היו עסוקין שהן משולין כאבן נפלה עליה אדם נשבר, נפלה על האדם מוציאה מוחו, א"ל אף אילו מאבד אני את כל אשר לי מאבד אני אותו, אמר לאוהביו מה אתם אומרים, אמרו לו אוהביו אל תשמעו לזו, אלא יעשו עץ גבוה חמשים אמה, והקב"ה צווח לו לא יהא קילוסין לו, ומה אני עושה לאברהם, והוא עומד עליהם תחת העץ, (בראשית יח ח) ומה אני מפייס למשה, ויורהו ה' עץ (שמות טו כה), והוא אומר לי לצלוב למרדכי, ואני מביא לך עץ (להמן) [להגן] תחתיו, ולקח הכהן עץ ארז (במדבר יט ו), וכן הוא אומר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ (ויקרא כג מ), עמד המן והסכים על דבריו של משה, א"ל הקב"ה אילו לקחתם האנשים ולא הנשים, או הנשים ולא האנשים, היתה אומרת מה איכפת לעולם, והרי קנה רחמים, אלא לקחת האנשים עם הנשים, הקטנים עם התינוקות, אין מלאכתך מצליח, זממו אל תפק הסוררים אל ירומו למו סלה (תהלים סו ז), הלא מלפניך היה יעקב מתיירא, ואמרת לו אל תירא [עבדי] יעקב (ישעיה מד ב), כשבאו למדי נמסרו להריגה, וקשרו מספד, והוא אומר אל תיראו שבשעה שנשבעתי ליעקב שאיני עושה כלייה מבניו, שנאמר גם בימים ההמה נאם ה' לא אעשה אתכם כלה (ירמיה ה יח), אני למוד להיות אומר לך ולא אעשה לך, ומוכר אותך וחוזר בי, שכן הוא אומר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו (במדבר כג יט), והיה המן חוזר ומבקש קורה של נ' אמה ולא מצא, אלא שלח לבנו פרשנדתא שהיה הגמון בקרדוניא, ונטל נסר אחד מתיבתו של נח, שהיה ארכו של נסר נ' אמה, שעשה הקב"ה אותו זכרון לעולם, שידעו דורות עולם שהביא מבול לעולם, שכן כתיב זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד), ואף כשהפך את סדום הניח זכרון, ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט כו), ועד עכשיו הוא עומד נציב מלח, למה זכר עשה לנפלאותיו, שהיו הדורות מרננין שבחו של בורא עולם, ועמד דריוש וקילל להמן, ונגע בו קללתו, שכן הוא אומר (ואינש די ישנא) [די כל אנש די יהשנא] פתגמא דנא יתנסח אע מן ביתיה (עזרא ו יא), ועמד בלעם והסכים ואמר לו הקורה שהוא סותר מביתיה לעצמו הוא עומד, שכן הוא אומר ההוא אמר ולא יעשה (במדבר כג יט), לכך נאמר ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו, ואחר כך אתה נכנס עם המלך לסעודה ואוכל ושותה וערב לך, וראה את שנאך צלוב כנגדך, ולבך שמח, וייטב הדבר בעיני המן ויעש העץ כן הוא עושה צלוב לו ולבניו, לקיים מה שנאמר חופר גומץ בו יפול (קהלת י ח), ומרדכי מכל צרה ומכל צוקה נחלץ, לקיים מה שנאמר צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי יא ח).

דָּבָר אַחֵר: ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם״ – זֶה לוֹט, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְלָמַד מִדְּרָכָיו וּמִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים. אָמְרוּ: מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם? עָשָׂה בֵּיתוֹ בֵּית קִבּוּל לְחָרָן, וְכָל מִי שֶׁהוּא נִכְנָס וְיָצָא הָיָה מְקַבְּלוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, וְאוֹמֵר לָהֶם: ״אִמְרוּ, אֶחָד הוּא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בָּעוֹלָם״. וּכְשֶׁבָּא לוֹט, כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה. וְכֵיוָן שֶׁהִכְרִיזוּ בִּסְדוֹם: ״כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ בְּפַת לֶחֶם לְעָנִי וּלְאֶבְיוֹן יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ״, וְהָיָה מִתְיָרֵא מֵאַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹם, וַיַּעַשׂ לַיְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם״. וְלָמָּה הָיָה יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם? אֶלָּא שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מֵאַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם. וְרָאָה שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים מְהַלְּכִים בִּרְחוֹב הָעִיר, וְהָיָה סָבוּר שֶׁהֵם אוֹרְחֵי הָאָרֶץ, וְרָץ לִקְרָאתָם. אָמַר לָהֶם: ״בּוֹאוּ וְלִינוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ, לְכוּ לְדַרְכְּכֶם לְשָׁלוֹם״. וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים עֲלֵיהֶם, וְהֶחֱזִיק בְּיָדָם שֶׁלֹּא בִרְצוֹנָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד״.