אסתר ו:ו מדרש: עין יעקב, קוהלת רבה, אגדת בראשית ותנחומא בובר

דף ז ע"א. לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית (אסתר ט׳:כ״ט) אמר (רב יהודה אמר שמואל) [רב שמואל בר יהודה] בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העולם. אמר (רבי) [רב] שמואל בר (יצחק) [יהודה] שלחה [להם] אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות שלחה להם כבר כתובה אני (ומונחת) על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי ר' יוחנן ומעייל ר' יונתן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני (בספר) [לדורות] שלחו לה (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת שלישים ולא רביעים עד שמצאו לה מקרא מן התורה שאמר (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה. תניא רבי אליעזר אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (אסתר ו׳:ו׳) ויאמר המן בלבו רבי עקיבא אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (שם ג) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (רבי יוסי בן דורמסקית) [רבי מאיר] אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (שם) ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה (ר' מאיר) [רבי יוסי בן דורמסקית] אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם. (אמר רב יהודה) אמר שמואל אי הואי התם הוה אמרי להו מילתא דעדיפא מדכולהו שנאמר (שם ט) קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר (מדרבי יהודה אמר שמואל) [מדשמואל] דלית ליה פירכא [דר"א סברא הוא דלא הוה אינש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתא דנפשיה קאמר דר"ע דילמא כר' אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו והא דרבי מאיר דילמא כרבי חייא בר אבא דאמר בגתן ותרש שני טרשיים היו והא דרבי יוסי בן דורמסקית דילמא פריסתקי שדור דשמואל ודאי לית ליה פירכא]. אמר רבינא (ואי תימא רב נחמן בר יצחק) היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלא חריפא ממליא צנא דקרי רבי יוסף אמר מהכא (שם) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים ורב נחמן בר יצחק אמר מהכא (שם) וזכרם לא יסוף מזרעם: תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא אמרו לו וכי זו בלבד אמר והלא כבר נאמר (ס"א ד) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו מאי ואומר וכי תימא מימר טובא אמר דאי בעי איכתוב ודאי בעי לא איכתוב ת"ש אל תוסף על דבריו:

כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, בְּרֹב דְּבָרִים שֶׁהוֹצִיאוּ מִפִּיהֶם וְאָמְרוּ (איוב כא, טו): מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וגו'. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל דּוֹר הַפְלָגָה בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁאָמְרוּ (בראשית יא, ד): וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם וגו'. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַסְּדוֹמִיִּים בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁאָמְרוּ נְשַׁכַּח תּוֹרַת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵינוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לט, טו): וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָֹּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדָם. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁאָמְרוּ (שמות ה, ב): מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ וגו'. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סִיסְרָא בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ד, ג): וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סַנְחֵרִיב בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים, שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לו, כ): מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם וגו'. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁבְּיָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, יב): כִּחֲשׁוּ בַּה'. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל נְבוּכַדְנֶצַר עַל שֶׁאָמַר (דניאל ג, טו): וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי. דָּבָר אַחֵר, כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, כָּל חֲבָלִים וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בֵּלְשַׁצַּר בְּרֹב עִנְיַן רָע שֶׁבְּיָדוֹ, דִּכְתִיב (דניאל ה, ד): אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַהֲבָא וְכַסְפָּא וגו', וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּפַרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, א): וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וגו', אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי, אֲנִי עַל אֱלֹהַי אוֹ אֱלֹהַי עָלַי, לָא אֲנָא מִתְקַיֵּם עַל אֱלֹהַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, כָּל הַלַּיְלָה הָיָה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ רוֹאֶה הָמָן עַל גַּבָּיו עוֹמֵד וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וּמַעֲבִיר פּוּרְפְּרִין מֵעָלָיו, וְכִתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וַהֲוָה מִתְעַר וַאֲמַר מָה חֶלְמָאָה דֵּין חֶיזְוָוא הוּא דֵין, עַד הֵיכָן עַד דַּאֲתָא צַפְרָא, אָמַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ו, ד): מִי בֶחָצֵר, אָמְרוּ לוֹ: הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר, אֲמַר הָא חֶילְמָא. כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן. וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדְּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ, וְלַחֲבֵרָיו כְּתִיב (תהלים ז, יד): וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל, מַהוּ לְדֹלְקִים, אָמַר רַבִּי אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁמַּשְׁלִיכִין דֶּלֶק עֲלֵיהֶם. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר אֵלּוּ שֶׁהִצִּיתוּ אֶת הָאוּר בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ רוֹדְפֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (איכה ד, יט): עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ. (אסתר ו, ו): וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, הָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ. (מלכים א יב, כו): וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ. אֲבָל צַדִּיקִים לִבָּם בִּרְשׁוּתָם, דִּכְתִיב (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. (שמואל א כז, א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ. (דניאל א, ח): וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ. דּוֹמִין לְבוֹרְאָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר הֵן חוֹשְׁבִין רָעוֹת בִּלְבָבָם וַאֲנִי טוֹבוֹת בְּלִבִּי. הֵן חוֹשְׁבִים רָעוֹת בִּלְבָבָם, וַאֲנִי דָן אוֹתָם בִּלְבָבָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז, טו): חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם. (אסתר ו, ו): וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. מִיָּד הֵשִׁיב הָמָן וְאָמַר: יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה לְבוּשִׁין יֵשׁ לְךָ, אֶלָּא לְבוּשׁ מַלְכוּת, אוֹתוֹ שֶׁלָּבַשְׁתָּ בַּיּוֹם שֶׁמָּלַכְתָּ. וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה סוּסִים יֵשׁ לְךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הַסּוּס שֶׁרָכַבְתָּ בַּיּוֹם שֶׁמָּלַכְתָּ. וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר לוֹ אֶת הַכֶּתֶר נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו, אָמַר הָא מָטְיָא עָנְתֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים.

[ב] ד"א יעלו דברים על לבבך. הכל חשבו בלבם תחילה. עשו, שנאמר ויאמר עשו בלבו (בראשית כז מא), נבוכדנצר, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגומר (ישעי' יד יג). המן, ויאמר המן בלבו וגומר (אסתר ו ו), ומלכות סדום, שנאמר ועתה שמעי (נא) זאת עדינה היושבת לבטח האומרה בלבבה וגו' (ישעי' מז ח) ואף גוג כן, שנאמר יעלו דברים על לבבך וגומר, וכל מה שחשב בלבו פרסמו הקב"ה, ומה חשב עשו, (עיין לקמן סוף פרק מ"ב), הלך לו אצל ישמעאל, שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגומר (בראשית כח ט), אמר אין זו דרך ארץ שאהרוג אני את אבא יצחק, אלא את הורגו מפני שהוא אחיך, ואני אהרוג את יעקב, אח"כ אני ואתה נירש את כל העולם כולו, כך היה אומר בפיו אבל בלבו היה אומר משישמעאל הורג לאבא ואני ליעקב, אני בא לישמעאל והורגו לומר למה הרגת את אבא, ואני יורש את כל העולם כולו לעצמי, הוא מחשב בלבו והקב"ה מפרסמו, שנאמר כי אני חשפתי את עשו, גליתי את מסתריו (ירמי' מט י) אמר הקב"ה חייך יודע אני מה שחשבת בלבך, שנאמר יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל לה י), שם הייתי מסתכל בלבך מה שחשבת, שנאמר וי"י שם היה (שם שם), כך אף גוג ומגוג מחשב בלבו, שנאמר ביום ההוא יעלו [דברים על לבבך וחשבת מחשבת רעה] (יחזקאל לח י) והקב"ה מפרסם מהו חושב, שנאמר ואמרת אעלה על ארץ פרזות וגומר (שם שם יא), ומהו חושב, אלא כך הוא אומר פרעה שבא על ישראל שוטה היה, הניח פטרונן והלך לו עליהם, וכן עמלק וסיסרא וכל מי שעמד עליהן הניחו להקב"ה, שוטין היו, אלא מה אני עושה, אני הולך תחילה אצל פטרונן של ישראל, ואם הורג אני את המשיח תחילה הוא מעמיד משיחין אחרים, אלא על הקב"ה, שנאמר למה רגשו גוים יתיצבו מלכי ארץ וגומר, (תהלים ב א ב) מתיעצים ומתמלכין בעצות רעות על ישראל כולהן כאחד לבא על הקב"ה, שנאמר כי נועצו לב יחדיו עליך וגומר, אהלי אדום וישמעאלים וגומר, גבל ועמון וגומר גם אשור וגומר. (תהלים פג ו ז ח וט) ומה עושין, עומדין על רגליהם ומסתכלין למעלה כנגד הקב"ה ואומרים לכו ונכחידם מגוי, [ולא יזכר שם ישראל עוד] (שם שם ה) מהו שם ישראל, אלא אומרים נעקור אותו שכתב ברוך ה' אלהי ישראל (שם מא יד). ומה הקב"ה עושה להן ממרום, עומדין על רגליהם ופורע מהן, שנאמר וזאת תהיה המגפה וגומר, המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכרי' יד יב). אותן הרגלים שרצו לעמוד כנגדי, המק בשרו והוא עומד על רגליו. ואותן העינים שהן מסתכלות למעלה, ועיניו תימקנה בחוריהן. ואותו הלשון שאמר על ה' (שם שם), (ולשונם) [ולשונו] תימק בפיהם (שם שם). אמר להן הקב"ה מתחילה לא היה לכם שלום זה עם זה, אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעי' מח כב), ועכשיו עשיתם שלום זה עם זה לבא (אלי), [עלי] דכתיב כי נועצו לב יחדיו וגומר, אהלי אדום וגומר, גבל ועמון וגומר (תהלים פג ו ז ח), כולכם עשיתם שלום לבא עלי, אף אני עושה כן, ואתה בן אדם וגומר, אמור לצפור וגומר, בשר גיבורים וגומר (יחזקאל לט יז ויח). כשם שאתם לא הי' לכם שלום זה עם זה ועשיתם שלום לבוא עלי, אף אני קורא את העופות ואת החיות שלא הי' להם שלום זה עם זה ואני עושה להם שלום זה עם זה לבוא עליך, ומפני שאמרת ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג ה), חייך שאתה מת והן קוברין אותך ונוטלין שם בעולם, שנאמר וקברו כל עם הארץ והי' להם לשם וגומר (יחזקאל לט יג).