במדבר א:יג מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, מדרש אגדה ובמדבר רבה

בֶּן יִצְהַר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי. וְלָמָּה לֹא כְתִיב בֶּן יַעֲקֹב אוֹ בֶּן יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּסוֹדָם אֶל תָּבֹא נַפְשִׁי וְגוֹ' (בראשית מט, ו). בְּסוֹדָם אֶל תָּבֹא נַפְשִׁי, אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים. בִּקְהָלָם אֶל תֵּחַד כְּבוֹדִי (שם), זֶה קֹרַח. אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא בַּמְּרַגְּלִים וְלֹא בְּמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח יִזָּכֵר שְׁמִי עַל אוֹתָן רְשָׁעִים שֶׁעֲתִידִים לְהַכְעִיס. וְאֵימָתַי יִכָּתֵב שְׁמִי עֲלֵיהֶם. כְּשֶׁהֵם מִתְיַחֲסִין וְעוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן תַּחַת בֶּן אֲסִיר בֶּן אֲבִיאָסָף בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֵּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דה״‎א ו, כב-כג). וְדָתָן וַאֲבִירָם. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שֶׁהָרֵי דָּתָן וַאֲבִירָם נֶאֶבְדוּ בְּמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח, לְפִי שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לְקֹרַח, שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּדָּרוֹם, דִּכְתִיב: מִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה (במדבר ג, כט). דִּגְלוֹ שֶׁל רְאוּבֵן סָמוּךְ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה (שם ב, י), וְנִשְׁתַּתְּפוּ עִמָּהֶם. אֲבָל דִּגְלוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְדִגְלוֹ שֶׁל יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלֻן, שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִם בַּמִּזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחוֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (שם פסוק ג), וּכְתִיב: וְעָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשׂכָר (שם פסוק ה), וְהָיוּ שְׁכֵנִים לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, דִּכְתִיב: וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו (שם ג, לח). לְפִי שֶׁהָיוּ אֵלּוּ סְמוּכִין לַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ זָכוּ לִהְיוֹת בְּנֵי תּוֹרָה, דִּכְתִיב: יְהוּדָה מְחוֹקְקִי (תהלים ס, ט). וּכְתִיב: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לְעִתִּים (דה״‎א יב, לג). וּכְתִיב: וּמִזְּבוּלֻן מוֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר (שופטים ה, יד). וְדָתָן וַאֲבִירָם שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לְקֹרַח בַּעַל הַמַּחֲלֹקֶת, לָקוּ עִמּוֹ וְאָבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וַיִּקָּהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח. אָמַר לָהֶם: רַב לָכֶם כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וְכֻלָּם שָׁמְעוּ בְּסִינַי, אֲנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ. אִלְמָלֵא אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם לְבַדְּכֶם וְהֵם לֹא שָׁמְעוּ, הֱיִיתֶם אוֹמְרִים. עַכְשָׁו כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ. מִיָּד נִזְדַּעְזֵעַ מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הָיָה בְּיָדָן סִרָחוֹן רְבִיעִי. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו, וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹש. כְּשֶׁסָּרַח פַּעַם רְבִיעִית, נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר, כַּמָּה פְּעָמִים אֲנִי מַטְרִיחַ אֶת הַמֶּלֶךְ. אַף כָּאן עָשָׂה מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל. חָטְאוּ בָּעֵגֶל, וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב, יא). בַּמִּתְאוֹנְנִים, וְיִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה (במדבר יא, ב). בַּמְּרַגְּלִים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם (שם יד, יג). בְּמַחֲלֻקְתוֹ שֶׁל קֹרַח, נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו. אָמַר, כַּמָּה אוּכַל לְהַטְרִיחַ אֶת הַמָּקוֹם. לְפִיכָךְ, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.

ודתן ואבירם (במדבר טז א). מיכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו, דתן ואבירם, שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום, דכתיב משפחות בני קהת יחנו וגו' (שם ג כט), דגלו של ראובן סמוך להם, [שנאמר] דגל מחנה ראובן תימנה (שם ב י), אבל דגל של יהודה היה במזרח, וישככשר וזבולון עמו, [שנאמר] והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה (שם שם ג), וסמוכין להן משה אהרן ובניו, [שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו] (שם ג לח), לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, לכך זכו להיות בני תורה, דכתיב יהודה מחוקקי (תהלים ס ט), [וכתיב] ומבני ישככר יודעי בינה לעתים (דה" יב לב), [וכתיב] ומזבולון מושכים בשבט סופר (שופטים ה יד), ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל מחלוקת, לקו ואבדו מן העולם.

לאשר פגעיאל בן עכרן. לפי שאשר נתברך בבנות שהיו בנותיו נאות וראויות למלוכה, לכך נתנבאת אמו עליו, שנאמר כי אשרוני בנות, ולכך בירכו משה יהי רצוי אחיו וגו' (דברים לג כד), שאם היה לו קטטה עם אחד מן השבטים, היו נושאים השבטים מבנותיו ומרצים הכעס, שהיה להם עליו, ועל זה אמר וכימיך דבאך (שם שם כה) ומתרגמינן וכימי עולמיך תוקפך, ללמדך כי הזקנה של שבט אשר היה נאה וחזקה בנערה של שאר שבטים, והיו נשואות למלכים והיו מתפייסים להם, כדכתיב מאשר שמנה לחמו (בראשית מט כ), אין לחמו אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל, (בראשית לט ז), והיו בנותיו נשואות למלכים, ואם היה כעס למלכים עליהם, היו מתרצים בשביל בנותיהם, לכך נאמר פגעיאל בן עכרן שכל מי שהיה עכור שהוא חייב מיתה למלך, כמו שנאמר יעכרך ה' וגו' (יהושע ז כח), היתה בתו מבקשת עליו רחמים לפני המלך, ומוחל לו, ואין פגעיאל אלא לשון בקשה ותפלה, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כא יא), ואומר אל תפגע בי (ירמיה ז טז), לכך נאמר פגעיאל בן עכרן: