וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃ (פ)
מדרש אגדה
אשר יאמר כי הוא זה (שמות כב ח), שאמרו אלה אלהיך ישראל (שם לב ד). עד האלהים יבא דבר שניהם (שם כב ח), זה משה שכתוב בו ראה נתתיך אלהים וגו' (שם ז א), שישב משה ודנן. אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו (שם כח ח). אלו שני בני אהרן, אלא בעון שלא נתעסקו בפריה ורביה, ומן דוד ע"ה למדנו. זה שנאמר בחוריו אכלה אש וגו' (תהלים עח סג), שהיו אומרים נדב ואביהוא אבינו כהן גדול דודינו מלך, אחי אמנו נשיא, אנחנו פרחי כהונה, התמיה ראוי לנו משום ובתולותיו לא הוללו (שם). ורבותינו אומרים שזנו עיניהם מן השכינה, אמרו כך עשה משה שעלה לרקיע והביט בשכינה ולא הוצרך לא אכילה ולא שתייה, אף אנו כיון שנביט בשכינה אין אנו צריכין לא אכילה ולא שתייה, אף על פי כן ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), באותה שעה ביקש הקבה לפשוט ידו בהם, אלא אמר הקב"ה אני ממתין עד שיעשה המשכן ויכנסו להקריב, ואני עושה בהם מידת הדין, שנא' (בהקריבם) [ויקריבו] אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י א), ולמה כתיב בהם שתי פעמים מיתה, כי מקרא אחד אומר וימת נדב ואביהו וגו' (במדבר ג ד), ובמקום אחר אומר וימותו (ויקרא י ב), עד שתדע כי צדיקים ...:
תנחומא בובר
ד"א טוב שם משמן טוב שמותן של חנניה מישאל ועזריה, משמן הטוב שנמשחו נדב ואביהוא, למה בני ארן נכנסו להקריב ונשרפו, חנניה מישאל ועזריה הושלכו לתוך כבשן האש וניצולו, הוי טוב שם.
תנחומא בובר
[ושומר מצוה לא ידע דבר רע וגו']. זה משה שכבר א"ל הקב"ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), מתקדש אני שם בכבודי, והיה משה משמש בשבעת ימי המילואים, ומתיירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר ונקדש בכבודי, ולא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבילות שבעת ימים, שכך אמר לי הקב"ה כי כן צויתי, כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהם מדת הדין ונשרפו, שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (ויקרא י ב), בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (שם שם ג), והיכן דיבר במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), לכך נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו'.