במדבר ג:ט מדרש: במדבר רבה ומדרש אגדה

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ (במדבר ג, ו), יְשָׁרְתוּהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ וִימַנֶּה מֵהֶם גִּזְבָּרִין וַאֲמַרְכְּלִין, וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קא, ו): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי וגו' (במדבר ג, ז ח): וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וגו' וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וגו', שֶׁהָיוּ חוֹנִים סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְהֵם הָיוּ נוֹשְׂאִין כֵּלָיו וְטוֹעֲנִין אוֹתָם, (במדבר ג, ט): וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וגו', יָכוֹל יְשָׁרְתוּהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מְלַאכְתּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ג, יב): וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי וגו' לִי הַלְוִיִּם וגו' (במדבר יח, ו): נְתֻנִים לַה', לַשֵּׁם הֵם מְסוּרִים, לַכֹּהֲנִים וְלֹא לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרִים וּמְשׁוֹרְרִים וְשׁוֹמְרִין כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְנוֹשְׂאִין אוֹתָם וְטוֹעֲנִים אוֹתָם, (במדבר ג, י): וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וגו', כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ הַלְוִיִּם כֵּן נִצְטַוּוּ הַכֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדָתָם, וְכֻלָּם עַל יְדֵי משֶׁה, (במדבר ג, י): וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, הֲרֵי זֶה עוֹנֶשׁ.

וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים וגו' (במדבר ג, מז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְכַרְתֶּם בְּכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל, זֶה יוֹסֵף (בראשית לז, כח). בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, שֶׁהֵם חֲמִשָׁה שְׁקָלִים, לְפִיכָךְ יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם פּוֹדֶה בְּנוֹ הַבְּכוֹר חֲמִשָּׁה סְלָעִים בְּמָנֶה צוֹרִי. (במדבר ג, מח): וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם, כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנוּ הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, דִּכְתִיב (במדבר ג, ט): וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּךְ נִתַּן לוֹ כֶּסֶף הַפִּדְיוֹן שֶׁהָיָה בִּמְקוֹם לְוִיִּם. (במדבר ג, מט): וַיִקַּח משֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם וגו', כֵּיצַד עָשָׂה לָהֶם, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּךְ עָשָׂה כָּתַב עַל עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף פְּתָקִין לֵוִי לֵוִי וְנָתַן בְּקַלְפֵּי, וְעוֹד עַל מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁלשָׁה פְּתָקִין כָּתַב חֲמִשָּׁה סְלָעִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְנָתַן בְּקַלְפֵּי וְעֵרְבָן, וְהָיָה אָבִיו שֶׁל בְּכוֹר פּוֹשֵׁט יָדוֹ בַּקַּלְפֵּי אִם עָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק כְּתָב בֶּן לֵוִי, הָיָה אוֹמֵר לוֹ כְּבָר פְּדָאֲךָ בֶּן לֵוִי, וּמִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק שֶׁל חֲמִשָּׁה סְלָעִים הָיָה משֶׁה אוֹמֵר לוֹ תֵּן חֲמִשָּׁה סְלָעִים שֶׁאַתָּה חַיָּב, וְכֵן עָשׂוּ כֻלָּם. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אִם כֵּן יָכוֹל הוּא לָדוּן עִמּוֹ וְלוֹמַר לוֹ לֹא הֵימָךְ לוֹמַר לִתֵּן חֲמִשָּׁה סְלָעִים הֲרֵי נִתְמַצּוּ כָּל הַפְּתָקִין שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶן לֵוִי לֵוִי, אִם אֲנִי נוֹתֵן יָדִי מָה עוֹלֶה בְּיָדִי לֹא פְּתָקִין שֶׁל חֲמִשָּׁה סְלָעִים, מִי אוֹמֵר לִי שֶׁאִם הָיָה שָׁם פֶּתֶק שֶׁל לֵוִי לֵוִי שֶׁלֹא זָכִיתִי בּוֹ, אֶלָּא כָּךְ עָשָׂה כָּתַב עַל עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁלשָׁה פְּתָקִין לֵוִי לֵוִי, וְעַל מָאתַים וְשִׁבְעִים וּשְׁלשָׁה חֲמִשָּׁה סְלָעִים, בָּאוּ וְנָתְנוּ יָדָן וּמִי שֶׁהָיָה עוֹלֶה בְּיָדוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים, אִם הָיָה בָּא לוֹמַר לוֹ כְּלוּם, הָיָה מְשִׁיבוֹ משֶׁה, אִלּוּ זָכִיתָ לֹא הָיָה שָׁם פֶּתֶק לֵוִי לֵוִי, אֶלָּא שֶׁאַתְּ חַיָּב מִן הַשָּׁמַיִם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה נוֹתֵן.

תמנו לגוע. מכאן אתה למד שמחלוקת קרח היתה קודם שנתמנו לעשות דגלים, וקודם שנתמנו הלוים לעשות את המשכן ולשמרו, שאם היה אחר מכאן, למה היו ישראל הכל מתרעמים על הדבר הזה שיתן הקב"ה שומרים למשכן, והלא כבר נאמר בלקיחת הלוים נתונים [נתונים המה לי] מאת בני ישראל וגו' (במדבר ג ט), ואמר עבודת מתנה אתן (במדבר י ח ז), כלומר על עבודת מתנה, כגון מתנות של פר כהן משיח, ושל פר יום הכפורים שהיו מבפנים, וכגון זריקת הדם והקטרה, וגם ניסוך היין והמים שזר חייב עליהם, ולא עבודת סילוק, כגון הוצאת הדשן: