במדבר ג:ל מדרש: מדרש תנחומא, מדרש לקח טוב, תנחומא בובר ובמדבר רבה

וַיִּקַח קֹרַח. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז, וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן (משלי יח, יט). אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז, זֶה קֹרַח שֶׁחָלַק כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וּמָרַד וְיָרַד מִן כָּבוֹד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. וְאֵין נִפְשָׁע אֶלָּא לְשׁוֹן מְרִידָה, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ, מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי (מל״‎ב ג, ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא (מל״‎ב ח, כב). וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן. מִדְיָנִים שֶׁעָשָׂה כְּנֶגְדוֹ, פְּלֵטִים. כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁחָלַק עַל מֹשֶׁה וְעַל הַמָּקוֹם. וַיִּקַּח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא מְשִׁיכַת דְּבָרִים רַכִּים, שֶׁמָּשַׁךְ כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְהַסַּנְהֶדְרָאוֹת אַחֲרָיו. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר, וְיִקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה (במדבר א, יז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ (ויקרא ח, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ וְגוֹ' (הושע יד, ג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה (בראשית יב, טו). הֱוֵי, וַיִּקַּח קֹרַח, שֶׁבִּדְבָרִים רַכִּים מָשַׁךְ לִבָּם. וַיִּקַּח קֹרַח. עַל יְדֵי מַה נֶּחֱלַק. עַל יְדֵי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל אֲחִי אָבִיו, שֶׁנַּעֲשָׂה נָשִׂיא עַל מִשְׁפַּחְתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשִׂיא בֵּית אָב לְמִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי אֲלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל (במדבר ג, ל). אָמַר קֹרַח, אַרְבָּעָה אַחִים הָיוּ אֲחֵי אַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל (שמות ו, יח). עַמְרָם הַבְּכוֹר, זָכָה אַהֲרֹן וּבָנָיו לַכְּהֻנָּה, וּמֹשֶׁה אָחִיו לְמַלְכוּת. מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא הַשֵּׁנִי. וַאֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְהָר, הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עַל מִשְׁפַּחְתִּי נָשִׂיא. וְהוּא עָשָׂה בְּנוֹ שֶׁל עֻזִּיאֵל קָטָן שֶׁל אֲחִי אַבָּא יְהֵא גָּדוֹל עָלַי. הֲרֵינִי חוֹלֵק וּמְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ הָיְתָה מַחֲלֻקְתּוֹ.

טוביהו ברבי אליעזר ז״ל אומר (משלי י״ב:ב׳) טוב יפיק רצון מה'. שתפלתו היתה נשמעת לאלתר וכן הוא אומר (ישעיהו מ״ט:ח׳) בעת רצון עניתיך (משלי י״ב:ב׳) ואיש מזמות ירשיע. ונתחייב לרדת חיים שאולה. ירשיע כענין שנאמר (איוב ל״ד:י״ז) ואם צדיק כביר תרשיע. פירוש יחייבו ואומר (שם טו) ירשיעך פיך ולא אני. וכן כיוצא בהם ד״א ואיש מזמות ירשיע זה קרח. יועץ מזמות רשע והרשיע רבים עם עצמו שנא' ויקח קרח בן יצהר בן קהת וכו' ולמה נסמכה פרשת פורענות דקרח לפרשת ציצית שכיון שאמר משה לישראל (במדבר טז) ועשו להם ציצית. הלך ואמר לאשתו ראי שחידש לנו משה מצוה אחרת לעשות ציצית על כנפי בגדינו ולתת על ציצית הכנף פתיל תכלת. אמרה לו הריני עושה לך טלית כולה של תכלת. לקחה והוליכה אצל משה רבינו אמר לו זאת חייבת בתכלת או לא אמר לו בית מלא ספרים צריך מזוזה. מיד התחיל לגנות שנא' ויקח קרח. שלקה מקח רע לעצמו. ד״א שלקח לבו בגאותו כענין שנאמר (איוב שם) מה יקחך לבך וגו'. אמרה לו אשתו מפני מה משה מלך ואהרן כהן גדול ובניו סגני כהונה גדולים ולך נתן עבודת משא בכתף שנא' (במדבר ג) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא די זה אלא נתן עיניו בשער שלכם שנא' (שם ח) והעבירו תער על כל בשרם לכך נאמר ויקח קרח על שמו נקרא שעשה קרחה במשפחתו. בן יצהר. שהרתיח כל העם עליו כצהרים. בן קהת. שהקהה שיני מולידיו. בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם אבל יעקב לא זכרה ר' שמואל בר רב יצחק אמר כבר בקש יעקב רחמים על עצמו ובטלה הימנו שנאמר (בראשית מ״ט:ו׳) בסודם אל תבא נפשי. אלו המרגלים. בקהלם אל תחד כבודי. אלו עדת קרח. ודתן שעבר על דת. ואבירם. שהאביר לבו שלא לעשות תשובה. ואון. שישב באנינות עד שמת. בן פלת. שנעשו לו פלאות שניצל מעדת קרח. בני ראובן. שראה והבין. אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו מה איכפת לך אי משה רב אתה תלמיד אי קרח רב אתה תלמיד א"ל ומה אעשה כבר נמניתי עמהם ואיני יכול לפרוש. אמרה לו אני אצילך השקתו יין וישן לו על המטה וישבה לה על פתח חצרה וסתרה את שערה והיתה סורקת את ראשה. אמרה כתיב כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וכן היה שכיון שבא אחד מהם לשאול על און היה רואה את האשה פרועת ראש וחוזר לאחוריו בין כך ובין כך ניצל. ועליה אמר שלמה (משלי י״ד:א׳) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשת און בן פלת. ואולת בידה תהרסנו. זו אשת קרח שהיסיתתו למרוד במשה. וכן מצאנו באדם הראשון שלקה על ידי אשתו. וכן מצאנו באחאב שהיסיתתו אשתו מיכן אמרו כל ההולך אחר עצת אשתו נופל לגיהנם. והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא אזיל. כדאמרי אינשי אתתך גוצא נחון ולחוש לה ליטול הימנה עצה. ד״א ויקח קרח לקח עמו אנשים רעים נותנים לו עצות רעות. א״ל ראה בני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, תינח עמרם גדול שבאחים זכו בניו לגדולה. מישאל ואלצפן מפני מה יהא נשיא על הלוים שנא' (במדבר ג׳:ל׳) ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל מיד קנאוהו על משה, ע"א מתקנא על מתנות כהונה. אמר לא די שנטל את הכהונה ונתנה לאחיו אלא נתן להם מתנות כהונה. שנאמד בכורי כל אשר בארצם וגו'. כל חרם בישראל וגו'. כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו'. ואפי' מעשר שני שניתן ללוים. אמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. מיד הלך ולקח עמו חמשים ומאתים איש ועשה להם סעודה ושחט להם שחיטה גדולה. בא אלעזר ליטול מתנות ולא נתנו לו עד שבא אליהם וקמו מפניו וראיה לדבר שעל הכהנים נחלקו שנאמר ובקשתם גם כהונה. אבל היו עמהם קנאות אחרות כמו שדרשו רבותינו. וכן אמר שלמה (משלי י׳:י״ב) שנאה תעורר מדנים. ודתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בן ראובן שנא' בפרשת פנחס (במדבר כ״ו:ה׳) (ויהיו בני) ראובן בכור ישראל לפלוא משפחת הפלואי. וכתיב ובני פלוא אליאב. (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריה. כמו (בראשית מ״ו:כ״ג) ובני דן חושים, והיו (בני) דתן ואבירם בני אליאב בן פלוא בן ראובן (ומה שאמר על דתן ואבירם בן טועה). אבל און בן פלת אי אפשר לומר שהוא פלוא. שכבר אמר ובני פלוא אליאב ולא אליאב ואון אחים אלא היה איש אחר זולת משפחת דתן ואבירם. אבל לפי שיצא מעצתם לא זכרו הכתוב במקום אחר שלא יהא לו גנאי שנתוועד עם מתי שוא והסתירה הב״ה המעשה והמשפחה שלו כמו שהסתיר את המקושש מפני המשפחה. ומי גרם לדתן ואבירם להתוועד עם קרח לפי שהיו שכנים להם דכתיב (במדבר ב׳:י׳) דגל מחנה ראובן תימנה. וכתיב (שם ג) משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה:

ויקח קרח. על [ידי] מה נחלק, על [ידי] אליצפן בן אחי אביו, שנעשה על משפחתו נשיא, שנאמר ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עויאל (שם ג ל), אמר קרח ארבעה אחים היו [אחי אבא] , ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל (שמות ו יח), עמרם הבכור זכה אהרן בנו לכהונה גדולה, ומשה אחיו למלכות, ומי ראוי ליטול השניה, לא השני, ובני קהת עמרם ויצהר, ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא של משפחתי, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא יהא גדולי עלי, הרי אני חולק ומבטל כל דבריו כל מה שעשה, לפיכך היתה מחלוקת.