זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י לַעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא׃
תנחומא בובר
[עד אנה ינאצוני העם הזה]. אמר משה להקב"ה ומה את מבקש, א"ל אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו (במדבר יד יב), א"ל משה ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו, ואמרו אל יושב הארץ הזאת וגו', מבלתי יכולת ' להביא את העם הזה וגו' (שם שם יג יד טז), שלא יהו אומות העולם אומרים אלהי כנען קשים הם מאלהי מצרים, למה אלהיהן של מצרים של שקי הן, אבל של כנען של בעל הן, ואמרו אל יושבי הארץ הזאת [וגו'] מבלתי יכולת ה' להביא וגו', מבלתי יכולת שלא היה לו להספיק כדי מזונות הוציאם להמיתם במדבר, ואין לשון יכולת אלא מזונות, שנאמר ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכולת לביתו (מ"א ה כה).
במדבר רבה
לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר ד, כב), לְבֵית אָבוֹת עָשָׂה לוֹ מִשְׁפָּחוֹת וְלֹא לְבֵית אִמּוֹתָם, שֶׁאִם נָשְׂאוּ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן מִבְּנוֹת קְהָת אוֹ מִבְּנוֹת מְרָרִי יִקָּרְאוּ בְּנֵיהֶם עַל שֵׁם מִשְׁפְּחוֹת גֵּרְשׁוֹן, אֲבָל אִם מִשְׁאָר מִשְׁפָּחוֹת נָשְׂאוּ מִבְּנוֹת גֵּרְשׁוֹן, הָיוּ בְּנֵיהֶם נִקְרָאִין עַל שֵׁם שְׁאָר הַמִּשְׁפָּחוֹת. (במדבר ד, כג): מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו', תָּנֵי (תוספתא שקלים ג, טז): כֹּהֵן גָּדוֹל אֵין נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֶלָּא אִם כֵּן נִמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא נִמְשַׁח שִׁבְעָה וְנִתְרַבָּה שִׁבְעָה וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֵין נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ וְעָבַד, עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. בֶּן לֵוִי אֵין נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֶלָּא אִם כֵּן לָמַד חָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח, כד): זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה, אִם נֶאֱמַר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים לָמָּה נֶאֱמַר: מִבֶּן שְׁלשִׁים, וְאִם נֶאֱמַר: מִבֶּן שְׁלשִׁים לָמָּה נֶאֱמַר: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים, אֶלָּא, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁמִּבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים וְעַד בֶּן שְׁלשִׁים הָיָה לָמֵד, מִכָּאן וָאֵילָךְ מְקָרְבִין אוֹתוֹ לָעֲבוֹדָה. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה בְּמִשְׁנָתוֹ בְּתוֹךְ חָמֵשׁ שָׁנִים, שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שָׁלשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל א, ה): וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ. זָקֵן אֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַּגָּזִית אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה דַיָּן בְּעִירוֹ, מִשֶּׁנַּעֲשָׂה דַיָּן בְּעִירוֹ מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְּהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בַּחֵיל, מִשָּׁם מַעֲלִין וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. (במדבר ד, כג): כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרִים. (במדבר ד, כג): לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁהָיוּ מְשׁוֹרְרִים. (במדבר ד, כד): זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי, וְלֹא אַחֶרֶת, מְלַמֵּד שֶׁבְּנֵי גֵרְשׁוֹן הָיוּ אֲסוּרִין לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת בְּנֵי מְרָרִי בְּקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. (במדבר ד, כד): לַעֲבֹד וּלְמַשָֹּׂא, שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיוּ מְקִימִין הַמִּשְׁכָּן הֵם הָיוּ פּוֹרְשִׂין יְרִיעוֹת בְּמִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מְמֻנֶּה תַּחַת יָדָם הָיוּ מְקִימִין, וּבְעֵת שֶׁהָיוּ פּוֹרְקִין הַמִּשְׁכָּן הֵם הָיוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ עַל הָעֲגָלוֹת. (במדבר ד, כה): וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה, כְּמַשְׁמָעוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי משֶׁה בְּרִיָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיְתָה וְלֹא הִכִּירוּ בָּהּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אִם מִין חַיָּה הוּא אוֹ מִין בְּהֵמָה הוּא, וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לָהּ בְּמִצְחָהּ, וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמשֶׁה, וְנַעֲשָׂה מִמֶּנָּהּ מִשְׁכָּן, וְנִגְנְזָה. מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לָהּ בְּמִצְחָהּ, מִזֶּה לָמַדְנוּ שֶׁטְּהוֹרָה הָיְתָהּ. (במדבר ד, כה): וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כו, לו): וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח וגו' (במדבר ד, כו): וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, אֵלּוּ קְלָעִים שֶׁעָשׂוּ סָבִיב לַחָצֵר, כְּמָה דְתֵימָא (שמות כז, ט טו): וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר וגו' וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן וגו' וְרֹחַב הֶחָצֵר וגו' וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים וגו' וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית וגו' (במדבר ד, כו): וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר וגו', כְּמָה דְתֵימָא (שמות כז, טז): וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר וגו' (במדבר ד, כו): אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. תָּנֵי מִזְבַּח הָעוֹלָה אָרְכּוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת וְרָחְבּוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת וְגָבְהוֹ שָׁלשׁ אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז, א): וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ (שמות לח, א): מִזְבַּח הָעֹלָה וגו', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז, א): חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָבוּעַ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כז, א): רָבוּעַ יִהְיֶה, אֶלָּא מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ לָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן רָבוּעַ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן רָבוּעַ, מָה רָבוּעַ הָאָמוּר לְהַלָּן גָּבְהוֹ שְׁנַיִם בְּרָחְבּוֹ, אַף כָּאן גָּבְהוֹ שְׁנַיִם בְּרָחְבּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר אִם כִּדְבָרֶיךָ נִמְצָא גּוֹבַהּ מִזְבֵּחַ מִן הַקְלָעִים חָמֵשׁ אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר (במדבר ד, כו): וְקַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב וגו', מַה מִּשְׁכָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת אַף מִזְבֵּחַ עֶשֶׂר אַמּוֹת. (במדבר ד, כו): וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם, אֵלּוּ הַמֵּיתָרִים, מַה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶם, הָיוּ מְקַפְּלִין הַיְרִיעוֹת וְהַקְּלָעִים וְהָיוּ אוֹסְרִים אוֹתָם בָּהֶם וּמַנִּיחִים אוֹתָם עַל הָעֲגָלוֹת, (במדבר ד, כו): וְאֶת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם, אֵלּוּ קַרְסֵי זָהָב וְאֵלּוּ קַרְסֵי נְחשֶׁת שֶׁהָיוּ מְחַבְּרִים בָּהֶם הַיְרִיעוֹת. (במדבר ד, כו): וְאֵת כָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה לָהֶם וְעָבָדוּ, כָּל מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשָׂה לְכָל הַכֵּלִים יִהְיוּ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן עוֹשִים. (במדבר ד, כז): עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה לָהֶם וגו', זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַבְּכוֹר, כְּשֵׁם שֶׁעֲבוֹדַת בְּנֵי קְהָת הָיְתָה עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר ד, יט): אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ וגו', כֵּן עֲבוֹדַת בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן הָיְתָה עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֲבָל בִּבְנֵי מְרָרִי לֹא נֶאֱמַר בּוֹ עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו. (במדבר ד, כז): וּפְקַדְתֶּם עֲלֵיהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָֹּׂאָם, הֵבִיא הַכָּתוּב משֶׁה עִמָּהֶם שֶׁיִּהְיוּ מְצַוִּים עֲלֵיהֶם, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹמְרִים עַל כָּל מַה שֶּׁנּוֹשְׂאִים. (במדבר ד, כח): זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי וגו', בַּתְּחִלָּה שָׂמוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו וּמשֶׁה עִמָּהֶם לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן עַל עֲבוֹדָתָם וְעַל מַשָֹּׂאָם וְעַל מִשְׁמַרְתָּם, מִכָּאן וָאֵילָךְ עֲבוֹדָתָם וּמִשְׁמַרְתָּם הָיְתָה בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
תנחומא בובר
[ד"א עד מתי לעדה הרעה]. אמר הקב"ה למשה מכלה אני אותם מלפני, שכן הוא אומר אכנו בדבר ואורישנו (במדבר יד יב), מיד עמד לו משה מבקש רחמים מן הקב"ה, כיצד בשעה שעשו ישראל את העגל עמד לו משה, באותה שעה היה מבקש עליהם, אמר לו בבקשה ממך הודיע אותי באיזה מדה את נוהג בעולמך, שכן הוא אומר הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו' (שמות לג יג), א"ל הקב"ה במדת רחמים אני נוהג בעולמי, שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (שם לד ו), כיון שראה משה שאמר לו הקב"ה ארך אפים, התחיל אומר להקב"ה רבון העולמים זאת שאמרת ארך אפים כך אתה מאריך רוחך, א"ל הקב"ה אעפ"כ עתיד אני לפרוע להם, לא עשה אלא כיון שביקש הקב"ה לכלותם כאן, שנאמר אכנו בדבר ואורישנו, עמד משה והיה מבקש רחמים לפני הקב"ה, ואמר לו בבקשה ממך אותן התנאים שהתניתה ואמת ארך אפים, כאן קיים דברך, ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד יז), ומה אמר ה' ארך אפים ורב סד וגו' (שם שם יח), אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עבד אם יהיו מעשיו טובים, ויהא רבו מסתכל בו בסבר פנים יפות, אין מחזיקין לרבו טובה, ואימתי הן מחזיקין לו טובה, בזמן שהעבד של תרבות רעה, ומעשיו רעים, ורבו מסתכל בו בסבר פנים יפות, כך אף את רבש"ע אל תבט בקשי ערפם, שנאמר אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו (דברים ט כז), אמר לו הקב"ה הרי בשבילך אני סולח להם, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך (במדבר יד כ).