וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃
עין יעקב
ב שם: תניא היה רבי מאיר אומר אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי שנאמר (במדבר ה׳:י״ד) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואין עברה אלא לשון הכרזה שנאמר (שמות ל״ו:ו׳) ויצו משה ויעבירו קול במחנה. אמר ריש לקיש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנאמר (במדבר ה׳:י״ב) איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב:
עין יעקב
תנא דבי ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח שנאמר (במדבר ה׳:י״ד) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה דתניא וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר חובה אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעייולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה:
מדרש תנחומא
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא אָבִיו שֶׁל רַבִּי אֶחָא, הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת עוֹבְרִים עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. אָמַר לוֹ: עַל תִּשְׁעָה אָנוּ מוֹדִים. כֵּיצַד, עַל אָנֹכִי, שֶׁכָּל הַנּוֹאֵף אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא (ירמיה ה, יב). לֹא הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא (דברים ה, ט). וּשְׁתֵּי פְּעָמִים אָמוּר בַּסּוֹטָה, וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ. וְלָמָּה שֵׁנִי פְּעָמִים. לְפִי שֶׁהוּא מְקַנֵּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַעֲלָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הִיא, שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְנָאוֹת. לֹא תִּשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, שֶׁהוּא נוֹאֵף, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁוְא שֶׁלֹּא עָשָׂה. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, שֶׁהַמְּנָאֶפֶת מִתְעַבֶּרֶת מִמֶּנּוּ, וְאוֹמֶרֶת לְבַעֲלָהּ, מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת. וְהָעֻבָּר גָּדוֹל וְעוֹמֵד וּמְכַבֵּד לִפְנֵי בַּעֲלָהּ, סָבוּר שֶׁהוּא אָבִיו, וְאֵינוֹ אָבִיו. וְעוֹבֵר בַּשּׁוּק וּמַכֶּה אֶת הַנּוֹאֵף שֶׁנִּתְעַבֵּר מִמֶּנּוּ, סָבוּר שֶׁאֵינוֹ אָבִיו, וְהוּא אָבִיו. לֹא תִּרְצַח, שֶׁהַנּוֹאֵף נִכְנָס עַל מְנָת שֶׁאִם יִתָּפֵשׂ, יַהֲרֹג אוֹ יֵהָרֵג. לֹא תִּנְאַף, וַדַּאי שֶׁהוּא נוֹאֵף. לֹא תִּגְנֹב, שֶׁהוּא גּוֹנֵב מְקוֹר חֲבֵרוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעַם (משלי ט, יז). לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ, שֶׁמֵּעִידָה עֵדוּת שֶׁקֶר לְבַעֲלָהּ, וְאוֹמֶרֶת שֶׁמִּמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ עַבְדּוֹ, הַפָּסוּק כֻּלּוֹ שֶׁהַנּוֹאֵף חוֹמֵד אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, חוֹמֵד כָּל אֲשֶׁר לוֹ. כֵּיצַד, כְּשֶׁבַּעֲלָהּ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, וּבַעְלָהּ זֶה סָבוּר שֶׂאוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלּוֹ, עוֹמֵד הַבַּעַל וְכוֹתֵב לוֹ דַּיְיתִיקֵי מִכָּל נְכָסָיו וּמוֹרִישׁוֹ וְנוֹחֲלוֹ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ בְּנוֹ, נִמְצָא הַנּוֹאֵף חוֹמֵד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לַחֲבֵרוֹ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי חֲנִינָא, הֲרֵי אָמַרְנוּ תִּשְׁעָה. אֶלָּא זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כֵּיצַד הוּא עוֹבֵר עָלָיו. אָמַר לָהֶם אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, פְּעָמִים שֶׁבַּעַל הַסּוֹטָה כֹּהֵן, וְאִשְׁתּוֹ כֹּהֶנֶת, וְיִשְׂרָאֵל נוֹאֵף וּבָא עָלֶיהָ וְהִיא יוֹלְדָה מִמֶּנּוּ. סְבוּרִים בּוֹ שֶׁהוּא בֶּן כֹּהֵן, וְעוֹמֵד אוֹתוֹ הַתִּינוֹק וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְעוֹרֵךְ עֵצִים וּמַעֲלֶה עוֹלוֹת בְּשַׁבָּת, וְנִמְצָא מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, הֲרֵי שֶׁהַסּוֹטָה עוֹבֶרֶת עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת עִם הַנּוֹאֵף. עָלֶיהָ אָמַר שְׁלֹמֹה, וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים (קהלת ז, כו). מַהוּ מְצוֹדִים וַחֲרָמִים, צָדָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְצָדָה בָּעוֹלָם הַבָּא. הַחֵרֶם הַזֶּה צָד בַּמַּיִם וְאֵינוֹ צָד בַּיַּבָּשָׁה. אֲבָל הָאִשָּׁה צָדָה בַּמַּיִם וְצָדָה בַּיַּבָּשָׁה. וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת. דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לֹא קוֹלָנִיּוֹת, וְלֹא הוֹלְכוֹת רֶגֶל רָמָה, וְלֹא פְּרוּצוֹת בִּשְׁחוֹק. וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה בְּאַחַת מֵהֶן, מַתְרֶה בָּהּ עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְאוֹמֵר לָהּ, מַה לְּךָ לִשְׂחֹק עִם פְּלוֹנִי, מַה לְּךָ לְדַבֵּר עִמּוֹ. אִם דִּבְּרָה, עַד עַכְשָׁו מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ בַּסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וְלֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה.