במדבר ז:ה מדרש: פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, מדרש תנחומא ושיר השירים רבה

[ח] צב (במדבר ז:ג) דומות לקילקילין, צב מצויינת, צב מטוכסות. תני בשם רבי נחמיא כמין קמרסטא היו. ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים (שם), מלמד ששני נשיאים הביאו עגלה אחת וכל שבט ושבט הביא פר. ויקריבו אותם לפני המשכן (שם), מלמד שעשאום דמים ומכרום לציבור. ויאמר י"י אל משה לאמר (שם). מה הוא לאמר, תני ר' הושעיא א' לו הקב"ה למשה צא ואמור להם לישר' דברי שבח דברי נחמות. והיה משה מתיירא ואו' תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקודש ושרת על הנשיאים, א' לו הק' משה אילו להם הייתי או' שיביאו קרבנם, לך הייתי או' שתאמר להם, אלא קח מאתם (שם שם ה), מאיתם היה הדבר. ומי נתן להם העיצה, שבטו של יששכר נתן להם את העיצה, הדה היא דכת' ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים (דברי הימים א' יב:לג). מה הוא לעיתים, ר' תנחומה א' לקירסין, ור' יוסי בר קצרי א' לעיבורים. ראשיהם מאתים (שם), אלו מאתים ראשי סנהדריות שהיה יששכר מעמיד. וכל אחיהם על פיהם (שם), מלמד שהיו מסכימין הלכה מפיהם. אמרו להם אהל מועד שאתם עושין פורח הוא באויר, אלא עשו לו עגלות ותהו טוענין אותו בהן. והיה משה מתיירא ואו' תאמר שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול, א' לו הקב"ה למשה, והיו לעבד את עבדת אהל מועד (במדבר ז:ה), ניתן להם הוויה שיהו קיימות לעולם. עד היכן היו קיימות, ר' יודן בשם ר' שמואל בר נחמן ר' חוניי' בשם בר קפרה עד בגלגל שורים זבחו (הושע יב:יב). ואיכן היקריבום, ר' אבא בר כהנא אמ' בנוב הקריבום. ר' אבהו א' בגבעון הקריבו'. ר' חמא בר' חנינא א' בבית העולמים הקריבום. א"ר לוי טעמ' דר' חמא בר חנינא, ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לי"י בקר עשרים ושנים אלף וג' (מלכים א' ח:סג). תני בשם ר' מאיר עד עכשיו הן קיימות ולא הזהימו ולא הזקינו ולא הטריפו. והרי הדברים קל וחומ' ומה העגלות שנידבקו במלאכת אהל מועד ניתן להן הוייה שיהו קיימות לעולם, ישר' דבוקים בהקב"ה על אחת כמה וכמה. ואתם הדבקים בי"י אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד:ד). חסילא.

ד"א בהעלתך את הנרות. את מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח, שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצירים למה רחקנו מהקרבה לחנוכת המזבח, משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות, והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי, ולא קרא אותו עמהם, והיה מיצר לומר שמא יש בלבו של מלך עלי, לפיכך לא זימנני המלך בכל הסעודות, כיון שעברו ימי הסעודה, קרא לאוהב אמר לו לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אני עושה סעודה אחת בלבד יחידה, למה שאתה אוהבי, כך המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, [את מוצא י"ב שבטים הקריבו לחנוכת המזבח] וקיבלן הקב"ה, שנאמר קח מאתם (במדבר ז ה), ושבטו של לוי לא הקריבו, כיון שעברה חנוכה המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו חנוכה, ואתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר דבר אל אהרן בהעלתך את הנרות, מה כתיב אחר כך, קח את הלוים (שם ח ו).

בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אַתָּה מוֹצֵא, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי כְּלוּם. וְהָיוּ מְצֵירִים וְאוֹמְרִים: לָמָּה רָחַקְנוּ מֵהַקְרָבָה לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, וְהָיָה קוֹרֵא בְּכָל יוֹם אֻמָּנִיּוֹת. הָיָה לוֹ אוֹהֵב אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹהֵב יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא קָרָא אוֹתוֹ עִמָּהֶם. וְהָיָה מֵיצֵר לוֹמַר, שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עָלַי כְּלוּם לְפִיכָךְ לֹא זִמְּנַנִי מִכָּל הַסְּעוּדוֹת הָאֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ כָּל יְמֵי הַסְּעוּדָה, קָרָא לְאוֹתוֹ אוֹהֵב וְאָמַר, לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה עָשִׂיתִי סְעוּדָה, וּלְךָ לְעַצְמְךָ אֲנִי עוֹשֶׂה סְעוּדָה אַחַת בִּלְבַד יְחִידָה. לוֹמַר, שֶׁאוֹהֲבִי אַתָּה. כָּךְ, הַמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַתְּ מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, וְקִבְּלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קַח מֵאִתָּם. וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הִקְרִיבוּ. כֵּיוָן שֶׁעָבְרָה חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כָּל הַשְּׁבָטִים עָשׂוּ לְעָצְמָם חֲנֻכָּה, וְאַתֶּם לְעַצְמְכֶם עָשׂוּ חֲנֻכָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלוֹתְךָ, וְאַחֲרֵי כֵן, קַח אֶת הַלְּוִיִּם. דָּבָר אַחֵר, בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאֶצְבַּע. בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה כוּ'. מִקְשָׁה זָהָב, מַהוּ מִקְשָׁה. כְּלוֹמַר, מַה קָּשָׁה הִיא לַעֲשׂוֹת. שֶׁהַרְבֵּה יָגַע מֹשֶׁה עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמְּנוֹרָה, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה (שמות כה, לא). כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַשָּׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, טוֹל כִּכָּר זָהָב וְהַשְׁלִיכֵהוּ לָאֵשׁ וְהוֹצִיאֵהוּ, וְהִיא נַעֲשֵׂית מֵעַצְמָהּ, וְכַפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ גְּבִיעֶיהָ וְקָנֶיהָ מִמֶּנָּה. אַתָּה הֶיֵה מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ, וּמֵעַצְמָהּ נַעֲשֵׂית. לְכָךְ הוּא אוֹמֵר, מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, יוּ״‎ד מָלֵא, וְלֹא כְּתִיב תַּעֲשֶׂה. כְּלוֹמַר, מֵעַצְמָהּ תֵּעָשֶׂה. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. נָטַל אֶת הַכִּכָּר וְהִשְׁלִיכוּ לָאוּר, וְאָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי הַכִּכָּר נִשְׁלַךְ בְּתוֹךְ הָאֵשׁ, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, תֵּעָשֶׂה לְפָנֶיךָ. מִיָּד יָצָאת הַמְּנוֹרָה עֲשׂוּיָה כְּתִקּוּנָהּ. לְכָךְ כְּתִיב: כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' וְגוֹ'. כֵּן עָשָׂה מֹשֶׁה אֵין אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא כֵּן עָשָׂה, סְתָם. מִי עָשָׂה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְהִיר אֶת אַהֲרֹן לְהַדְלִיק, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם הִזְהַרְתָּם לִהְיוֹת מַדְלִיקִים לְפָנַי, אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם מִכָּל דָּבָר רַע, שֶׁנִּמְשְׁלוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם כַּנֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז).