וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קָרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ס)
אוצר מדרשים
י׳) [מעשה המשכן והמנורה והמזבח:] ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז׳:י״א-י״ב) – ר״ח ניסן היה. בכל הקרבנות כתיב קרבנו עתדים חסר, ובנחשון כתיב וקרבנו ועתודים מלא, שנתחדשו בו ששה דברים לעולם – ראשון לכהונה, ראשון לנשיאים, ראשון לקרבנות, ראשון ליציאת מצרים, [ראשון לשכינה], ראשון לאיסור הבמה, דכתיב השמר לך פן תעלה וגו׳. ולכך יבא בן נחשון בשש מעלות ויבנה יסוד בית המקדש, כמא דתימא ויען אחד מהנערים וגו׳ יודע נגן (שמואל א ט״ז:י״ח). בשני בניסן בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים נעשה הפרה האדומה, לכך כתיב הקרב את קרבנו בנשיא יששכר. ולמה הוסיף הקרב [בד׳ אותיות] חסר יו״ד? אלא כנגד פרה שיש בה ד׳ דברים: אדומה, תמימה, מום, עול. בכולם כתיב בהם קרבנו, חוץ מיום שני. ולמה הוסיף בו "את" קרבנו? אלא אין ״את״ אלא זמן (עת), ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ומבני יששכר יצא שני למלך, דכתיב (איכה ב׳ ו') וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ ... וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. (עי׳ ילקוט ויחי רמז ק״ס, ובמדבר רבה פי"ג).
ספרי זוטא
ויאמר ה' אל משה, חמשה עשר פעם נדבר עם משה ביום אחד ואיזה זה יום הוקם המשכן. ואלו הן אדם כי יקריב מכם קרבן, צו את אהרן, קח לך עגל, יין ושכר אל תשת, איש איש מבית ישראל אשר ישחט, כמעשה ארץ מצרים, קדושים תהיו, אמור אל הכהנים, וישלחו מן המחנה, כה תברכו, קח מאתם, נשיא אחד ליום, בהעלותך, קח את הלוים, ויקחו אליך פרה אדומה: