וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֣ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַי בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃
ספרי זוטא
וידבר ה' אל משה במדבר סיני, נאמר כאן במדבר סיני ונאמר בראשו במדבר סיני מה מדבר סיני האמור בראשו באהל מועד אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד. מאהל מועד נאמרו כל המצות מאהל מועד נאמר לו למשוח את המשכן מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל מאהל מועד נאמ' לו כל הטמאות והטהרות:
סדר עולם רבה
וידבר ה' אל משה לאמר, ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד, ושמת שם וגו', והבאת את השלחן וגו' (שמות מ׳:ב׳-ג׳), התחילו ז' ימי המלואים בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו. כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את משכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו, ובשמיני העמידו ולא פרקו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופירקו. ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו' ויעש אהרן ובניו וגו' (ויקרא ח׳:ל״ה), ויהי ביום השמיני וגו' (שם ט א), אחר ז' ימי המלואים, ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה, ובו ביום עמדו אהרן ובניו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם מן הכיור, ועבדו את כל העבודות, והסדירום על הסדר, ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז יב), ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים, ראשון לשכון שכינה בישראל, שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה), ראשון לאיסור במה, ראשון לכהונה, ראשון לברכה, ראשון לעבודה, ראשון לחדשים, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לירידת האש, שנאמר ותצא אש וגו' (ויקרא ט כד), בו ביום הקריבו ישראל תמידין נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות, ועל אותו יום הוא אומר, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו (שיר השירים ד טז), עורי צפון, זו עולה הנשחטת בצפון, ובואי תימן, אלו שלמים הנשחטין בדרום, הפיחי גני, זה אהל מועד, יזלו בשמיו, זה קטורת הסמים, יבא דודי לגנו (שם), זו השכינה, ויאכל פרי מגדיו (שם), אלו הקרבנות, באתי לגני אחתי כלה (שם ה א), זה יום שמיני, אריתי מורי עם בשמי (שם), זו קטורת ולבונה והמנחות, אכלתי יערי עם דבשי (שם), אלו איברי העולה ואימורי קדשי קדשים, שתיתי ייני עם חלבי (שם), אלו הנסכים ואימורי קדשים קלים, אכלו רעים (שם), זה משה ואהרן, שתו ושכרו דודים (שם), זו כנסת ישראל. בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד, יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, אחיה נשיא, ובניה סגני כהונה, ואבלה בשני בניה נדב ואביהוא, ויש אומרים אף בן בנה משוח מלחמה זה פינחס. בשני בניסן שרף אלעזר הכהן פרת חטאת, והזו כל ישראל ושנו, בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה:
מדרש שכל טוב
תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אינו זקוק ישראל להוציא מידו ולבערו, הפך ידו אצל ישראל חייב לבער, משום דמחייב באחריותי', אבל אם ייחד לו בית לגוי אין ישראל זקוק לבער, דהא ברשותיה דגוי קאי, דבשכירות קניא ליה לבית ובדידיה קא מעייל. אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביום טוב שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי ומכסהו, דחיישינן שמא יאכלוהו קטני ביתו. ואסור לטלטולי ולאצנועי' דהוי כאבן וכעפר וכביצה שנולדה ביו"ט הראשון. אמר רבא אם חמץ של הקדש הוא, אינו צריך לכסותו, ומאי טעמא מיבדל בדילי מיניה מקמי הכי ולא אתי למיכליה דחמיר עליהו איסורא דהקדש. ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי דהוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, דכל מחיצה דגבוה עשרה טפחים הוי לה רשות אחרת. ואע"ג דכל ביתו ברשותו הויא מיהו לא עביד ליה מחיצה אלא דחייש משום קטני ביתו דלא ליתו למיכליה. ואמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך למחיצה, כאמור לעיל. ואמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בדרך בשיירא קודם לפסח שלשים יום אינו זקוק לבער, הואיל דאכתי לא עייל זמן הלכות הפסח ולא חייל עליה חיוב ביעור. וכדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי אמרת כי מטי פסח האיכא חמץ בביתיה וקא עבר על בל ימצא, אפ"ה לא מחייב אלא על חמץ דעמו בביתו, דכתיב לא (ימצא) [יראה] לך (שמות יג ז), מי שמצוי בידך תוך ל' יום הואיל ונכנס זמן הפסח מחייב עליה בביעור, אמר רבא הא דקאמרת קודם ל' יום אינו זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה, נמי זקוק לבער, דדלמא אתי ערב הפסח בין השמשות ולא מצי לבעוריה, וכי האי גוונא אסיק רבא בהעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל' יום, ובספק, אבל אי בוודאי איכא חמץ צריך הבער אפילו קודם שלשים. הני שלשים יום מאי עבידתייהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' (במדבר ט ו), וכולי' עניינא. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא במדבר סיני (במדבר ט א), וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני (שם א א), מה להלן בריש ספרא ראש חודש, אף כאן בענין הפסח ראש חודש, אלא דאיבעי ליה למכתב ענין הפסח, דהיינו בחודש הראשון מקמי דליכתוב ענין פיקודים, דהיינו ראש חודש אייר דבריש ספרא, אמר רב מנשיא בר תחליפא [משמיה דרב] זאת אומרת, כלומר זה הענין מוכיח, שאין דין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא פעמים שהקדים המאוחר ומאחר המוקדם, פי' דאין דנין המאוחר כאילו הוא מוקדם, ולא דנין המוקדם, כאלו הוא מאוחר. אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א א), דבריש סיפרא, דהוי ענין פיקודים. והאיך במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון (שם ט א), דכתיב לבתר כמה פרשיות, דכי האי גוונא אמרינן אין דין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ענין אחד הוא, אע"ג דזה נכתב אחר זה, מיהו באמירה ובצוואה ענין הפסח שהוא בחודש הראשון הוא נאמר תחלה, ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאחר מאוחר דוקא. והוא הדין לכלל ופרט המרוחקין זה מזה: