במדבר יב:ד מדרש: עין יעקב, מדרש אגדה, ספרי זוטא ותנחומא בובר

(במדבר ו׳:ט׳) "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם", 'פֶּתַע', זֶה שׁוֹגֵג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שם לה) "אִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה". 'פִּתְאֹם', זֶה אֹנֶס, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (במדבר י״ב:ד׳) "וַיֹאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה". תַּנְיָא אִידָךְ: 'פִּתְאֹם', זֶה מֵזִיד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (משלי כ״ב:ג׳) "עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר, פְּתָאיִם עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ".

ויאמר ה' פתאם אל משה ואל אהרן. ולמה אמר להם פתאום, שאהרן ומרים היו טמאים עדיין שלא נתרחצו משכבת זרע, ומשה רבינו היה טהור ונקי, להודיע לאהרן ומרים שעל דבר זה פירש מן האשה, לפי שלא היה יודע אימתי היה רוצה הקב"ה לדבר עמו, וכדי שיהיה טהור ויהיה ראוי לדבור, שלא ימנע הקב"ה לדבר מלפני הטומאה, לכך פירש, ולפי שהם לא פירשו נמצאו טמאים כשבא לדבר עמם:

ויאמר י״י פתאום אל משה, ר' אלעזר ביר' שמעון אומר פתאום בתכוף. אין לשון פתאום אלא לשון טומאה כענין שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום (במדבר ו ט) מגיד שהיו מחוסרי טבילה אותה השעה כמדה שמדדו: