אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
מדרש שכל טוב
ורבותינו דרשו דמחייבין בית ישראל לאקדושי קמי קוב"ה בוכרא דמתילידא לי', דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (פסוק ב). בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין, דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), בכור בהמה טהורה אין לה פדיון, דכתיב אך בכור שור או כשב או עז לא תפדה קודש הם (שם שם יז), תם קרב לגבי מזבח, ובעל מום נאכל לכהנים, והוא שהתירו חכם, בכור של כהנים ושל לוים פטורין מקל וחומר, מה אם פטרו את בכורי ישראל במדבר, שנאמר קח את הלוים מתוך בני ישראל (שם ג מה), דין הוא שיפטרו את של עצמו. ולא שנא בן חדש ולא שנא פחות מבן חדש, שנאמר את הלוים, ואהרן נמי דלא הוי בהאי מניינא הא איקרי בניו כהנים הלוים ואיתקש אהדדי, ואשכחו במדבר, לדורות מניין, דכתיב והיו לי הלוים (שם ח יד), לדורות יהיו, והני מילי כי פטורין מלמפרוק מבכור אדם ומבכור בהמה דאיתקש לבכור אדם, אבל בכור בהמה טהורה דידהו קדוש הוא. וכהנת ולויה שנישאת לישראל וילדה בכור מיחייבי בפדיון, דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, והוינן בה היכי דמי, אמר רב פפא דאיעבר מגוי, אבל מישראל לא דכתיב למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). ופטר רחם מישראל לאו דוקא, דהא בת ישראל שנשאת ללוי לא קא אזלינין בתר פטר רחם. מר בריה דר' יוסף משמי' דרבא אמר אפי' תימא מישראל דפטר רחם בבני ישראל כתיב, ואע"ג דהתם לא קא מהניא, הכא מהניא כדקאמר רבינא, אמר לי אמימר הלכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דר' יוסף. וטעמי מאי מיחייבי דאע"ג דהוקשה כיון דברה מכהנת לא הוי כהן ודלוי לא הוי לוי, דהא למשפחותם לבית אבותם כתיב ולא אזיל זרעא דידה בתרה כמאן דמיסלקא מיהא דמיא בריה דישראל ולא קא מהניא לי' אמו כהנת או לויה:
ספרא
[ד] מתוך שנאמר (דברים יב, יא) "וכל מבחר נדריכם", יכול יהיה מרגל ומוציא את היפה? תלמוד לומר "לא יבקר בין טוב לרע". "ולא ימירנו ואם המר ימירנו" – הא אם המר סופג את הארבעים.'אם ימירנו' – לרבות את האשה. "ואם המר ימירנו" – לרבות את היורש. "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל": בבכור הוא אומר (במדבר יח, יז) "לא תפדה", נמכר הוא. ובמעשר הוא אומר "לא יגאל" ואינו נמכר; לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.
ספרא
[ה] משום ר' ישמעאל אמרו הרי הוא אומר (במדבר יח, יז) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר" – למדנו לבכור שהוא טעון דמים וחלבים למזבח. למעשר ולפסח מנין? כשהוא אומר (דברים יב, כז) "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל". שיכול אין לי אלא דמם; חלבם מנין? תלמוד לומר "כל חלב לשם".