וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃
מדרש שכל טוב
ומאן דמתיליד ליה בוכרא בעינה מחייב לאקדושי קמיה שמיא, דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות יג ב), בזמן שבית המקדש קיים אי (הויתם) [הוי תם] חלבו ודמו קרב על גבי המזבח, ובשרו נאכל לכהנים, וכי הוי בעל מום נאכל לכהנים במומו דכתיב ובשרם יהיו לך וגו' (במדבר יח יח) אחד תם ואחד בעל מום, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים. ואי אית ליה לבר ישראל בכור בשותפותא, פטור מן הבכורה דכל יד גוי באמצע פטור מן הבכורה, ואסור למישדי מומא בקדשים עד דנפל ביה ממילא, דכתיב כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב כא), אי קרא דלא ליקרב בעל מום הוא דאתא, לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ותו לא, ומה ת"ל כל מום לא יהיה בו, דאפי' גרמא נמי אסיר, וכדדרישית בפ' שור או כשב (שם שם כז). ואע"ג דאית ביה מומא אסור למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם, ואי עבר ושחט לא חזינין למומא לאחר שחיטתו אלא אמרינן ליה, כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהודה מתיר, ור' מאיר אוסר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בדוקין שבעין כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי במומין שבגוף, מר סבר גזרינן מומין שבגוף, דאינן משתנין מחמת שחיטה, אטו דוקין שבעין דמשתנין מחמת שחיטה, ומר סבר לא גזרינן, ואע"ג דקי"ל ר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה. דאמר ר' נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא והוי ביה מומא לא חזיא ליה לנפשיה, אלא צריך לאחווייא לחכם אחר, דתניא כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור של עצמו, וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה, אלא צריך סהדי אחרינא דלאו איהו שדא ביה מומא, ובנו ובתו פי' היינו בנו ובתו שאינן סמוכין על שלחן אביהם, נאמנין להעיד על בכור של אביהן, מאי טעמא דכיון דאי בעי ספי להו ואי בעי לא ספי להו כאחר דמי ולא משקרי. דתנן [ר'] יהושע בן קפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר ואפי' בנו ואפי' בתו, ר' אומר ואפי' עשרה והן בני ביתו אינן נאמנין, פי' דכיון דאכלין מניה הוו להו כבעלים ומשקרי. אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי, והלכתא (כר"ג) [כרשב"ג] דאמר אפי' בנו ואפי' בתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמיא. ואילו ישראל דזבין בכור מכהן מהימן ההוא ישראל אמומיה, דכהנים הוא דחשדו לה רבנן דלמא שדו מום בבכור דכולהו בכורות לדידהו הוו דשכיחי תדירא חשו להו רבנן דלמא מיקרי ורמי ביה מום, אבל בישראל לא חשו להו רבנן:
ספרי זוטא
ובשרם יהיה לך, יכול יום אחד ת״ל כחזה התנופה או כחזה התנופה של איל נזיר ליום ולילה ת״ל וכשוק הימין כשוק של שלמים לשני ימים:
מדרש לקח טוב
פס'. כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. מה בא זה ללמדנו לימד על הבכור שיהא נאכל כל שנתו אחד תם ואחד בעל מום שנאמר כל הבכור. אשר יולד פרט ליוצא דופן. שאר קדשים מנין תלמוד לומר כל, אשר יולד בבקרך ובצאנך הזבח תקדיש ולהלן כתיב (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו. אם כן מה ת״ל תקדיש לה' אלהיך הא כיצד מקדישו הקדש מזבח ואין מקדישו הקדש בדק הבית. יכול לא הקדיש אותו אינו קדוש. ת״ל (שם) אם שור אם שה לה' הוא אלא שמצוה לקדשו לא הקדישו מקודש מעצמו. לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. בא ללמד מה בכור מיוחד שאינו הקדש מזבח יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח. רבי שמעון אומר לא תעבד בבכור שורך אבל עובד אתה בבכור אדם. לא תגוז בכור צאנך. אבל גוזז אתה פטר חמור אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגיזה בכור צאן בעבודה מנין ת״ל כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. השוה בכור בקר לבכור צאן ליתן האסור לזה בזה. תנן התם במסכת בכורות עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור. בבהמה דקה שלשים יום. ובגסה חמשים יום. רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי הרי זה לא יתן לו ואם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו מותר. בשעת המקדש. אם היה תמים ואמר לו תן לי שאקרבנו מותר. הבכור נאכל שנה שנה בין תם בין בעל מום. לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום וכו' הלכתא. ולפי שאמר הכתוב (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור והכליל בכורי מצרים ובכורי בהמה כפי הנקמה שנהיתה במצרים כענין שנאמר (שם יב) וה' הכה בל בכור בארץ מצרים וגו'. ואומר (שם) מבכור אדם ועד בכור בהמה ואומר כאן כל הבכור אשר יולד. וטעו האומרים כי הוא בכור עדר ולא בכור פטר רחם ונטתה דעתם לומר כך לפי שאמר הכתוב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה אי אפשר לומר שהוא פטר רחם שכבר ידענו שהוא לכהנים וטעו ולא אמרו כלום ולא ידעו מה אמרו כי פרשה זו שהיא במשנה תורה עונה על קדש לי כל בכור ולשם הקיש בכור אדם לבכור בהמה מה בכור אדם פטר רחם אף בכור בהמה פטר רחם. ועוד כי עיקר המעשה לא היה במצרים אלא בבכורי פטר רחם כי בכור עדר במצרים לא לקו. מזה למדנו שמה שאמר הכתוב כל הבכור אשר יולד בבכור המיודע הוא שהוא פטר שאין זכר לבכור עדר בתורה. ומה שאמרו למה נאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו חזר על הכהנים שנאמר (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה: