במדבר יט:כ מדרש: מדרש לקח טוב, ספרי במדבר, ספרי זוטא ועין יעקב

וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃

מדרש לקח טוב

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. כיון שנתיחסו ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מיד צוה לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. פרה אדומה נשרפה בשני בניסן וטיהר כל ישראל בשנה השנית. בארבעה עשר שחטו ישראל פסחיהן ויום השבת היה כדתנן בסדר עולם, צו אין צו אלא זרוז מיד ולדורות. וישלחו מן המחנה צו אזהרה. שהרי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. והוא הדין לשאר הטמאים שהרי ביולדת כתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. אלא אמר אלו והוא הדין לשאר הטמאין. רבי יהודה בן בתירה אומר הציווי לשון זירוז הוא שנאמר (דברים ג׳:כ״ח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מכאן אמרו אין מחזקין אלא למחוזקין. ואין מזרזין אלא למזורזין. וישלחו מן המחנה. במחנה שכינה. מלמד שאין עונשין מן הדין שהרי אם נדהו טמאים ממחנה ארון הקל ק״ו ממחנה שכינה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. לא שלשתן במקום אחד. במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כל שהזב מטמא צרוע מטמא. חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא הזב מטמא חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם חמור טבול יום ממחוסר כפורים שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה. בכל אדם הכתוב מדבר:
שאל רבBookmarkShareCopy

ספרי במדבר

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה למה נאמרה פרשה זו. לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר יט) עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר צו את בני ישראל וגו' [ולא יטמאו את מחניהם] הרי זו אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה:
שאל רבBookmarkShareCopy

ספרי במדבר

וישלחו מן המחנה [כל צרוע וגו'] למה נאמר אין לי אלא אלו שאר טמאים מנין [תלמוד לומר כל צרוע וכל זב] היה ר' יאשיה אומר קל וחומר אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחומר ממחנה שכינה החמור אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין: [מזכר עד נקבה] ח) בכל אדם הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון ת"ל מזכר ונקבה בכל אדם הכתוב מדבר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע או אינו אלא כענין שענש מה מצינו בטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים שנא' ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש (במדבר י״ט:כ׳) אף כאן לא נאמר אלא גדולים תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. ר' יונתן אומר מזכר עד נקבה תשלחו (למה נאמר, לפי שהוא אומר וישלחו מן המחנה אין לי אלא אלו שאר טמאים מנין אמרת קל וחומר אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל קל וחומר ממחנה שכינה החמור אאם כן ענשת מן הדין לכך נאמר מזכר עד נקבה תשלחו לומר שאין עונשין מן הדין. מזכר ועד נקבה אין לי אלא זכר ונקיבה טומטום ואנדרוגינוס מנין תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום אין לי אלא שיכול להשתלח שאינו יכול להשתלח מנין תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום אין לי אלא אדם כלים מנין תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. ר' עקיבא אומר מזכר עד נקבה תשלחו א' אדם וא' כלים במשמע. ר' ישמעאל אומר הרי אתה דן הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שלוח אף כלים טעונים שלוח לא אם אמרת באדם שמטמה על גבי משכב ומושב לפיכך טעון שלוח תאמר בכלים שאין מטמאין על גבי מושב ומשכב לפיכך לא יטענו שלוח הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמא על גבי מושב ומשכב וטעונה שלוח ואל תתמה בכלים שאף על פי שאין מטמאים על גבי מושב ומשכב לפיכך יטענו שלוחת ר' יוסי הגלילי אומר מזכר עד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדים שהם ראוים לעשות אב הטומאה וטעונה שלוח אף כל שראוי לעשות אב הטומאה בכל התורה.
שאל רבBookmarkShareCopy