במדבר כה:טז מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר וספר הישר (מדרש)

וַיְדַבֵּר ה' וְגוֹ', צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְגוֹ'. לָמָּה, כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם. מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, אִם בָּא לְהָרְגְךָ, הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכָּל הַמַּחְטִיא אֶת חֲבֵרוֹ קָשֶׁה מִן הַהוֹרְגוֹ. שֶׁהַהוֹרְגוֹ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהַמַּחְטִיאוֹ, הוֹרְגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. שְׁתֵּי אֻמּוֹת קִדְּמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב, וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה. מִצְרִים וֶאֱדוֹמִים קִדְּמוּ בַּחֶרֶב. הַמִּצְרִים קִדְּמוּ בַּחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג וְגוֹ' (שמות יט, ט). וֶאֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַּעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתְךָ (במדבר כ, יח). וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים. עַל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ אוֹתָן בַּחֶרֶב, נֶאֱמַר, לֹא תְּתַעֵב אֱדוֹמִי וְגוֹ', לֹא תְּתַעֵב מִצְרִי (דברים כג, ח). אֲבָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ אוֹתָן בַּעֲבֵרָה לְהַחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, נֶאֱמַר, לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי וְגוֹ' (שם פסוק ד). וּבָעוֹלָם הַזֶּה לֹא יָצְאוּ יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים מַהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַבְתִּי, כִּי תִּקְרַב אֶל עִיר וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (שם כ, י). לְאֵלּוּ לֹא תַּעֲשׂוּ כֵן, לֹא תִּדְרֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם (שם כג, ז). אַתְּ מוֹצֵא בְּמִי שֶׁבָּא עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים, לַסּוֹף בָּא לִידֵי בִּזָּיוֹן וּמִלְחָמוֹת וְצָרוֹת. וְאֵיזֶה, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ (ש״‎ב י, ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה תַּעֲבֹר עַל דְּבָרִי, שֶׁאֲנִי כָּתַבְתִּי, לֹא תִּדְרֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם, וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה עִמָּם גְּמִילוּת חֶסֶד. אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה (קהלת ז, טז), שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם מְוַתֵּר עַל הַתּוֹרָה. וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְנַחֵם בְּנֵי עַמּוֹן וְלַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֶסֶד וְטוֹבָה. וּלְבַסּוֹף בָּא לִידֵי בִּזָּיוֹן, וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָּוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וְגוֹ' (ש״‎ב י, ד), וּבָא לִידֵי בִּזָּיוֹן, וְאַחֲרֵי כֵן לִידֵי מִלְחָמָה עִם אֲרָם נַהֲרַיִם וְעִם מַלְכֵי צוֹבָה וְעִם מַלְכֵי מַעֲכָה וְעִם בְּנֵי עַמּוֹן, אַרְבַּע אֻמּוֹת. וּכְתִיב: וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר (שם פסוק ט). מִי גָּרַם לוֹ. שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִם מִי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא תִּדְרֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם. לְכָךְ כְּתִיב: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. דָּבָר אַחֵר, צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים. אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי, כִּי תִּקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַּשְׁחִית וְגוֹ' (דברים כ, יט), לְאֵלּוּ לֹא תַּעֲשֶׂה כֵן, אֶלָּא חַבְּלוּ אִילָנוֹתֵיהֶם. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יְהוֹרָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם לְהִלָּחֵם בְּמוֹאָב, וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (מל״‎ב ג, ט), הִתְחִילוּ בּוֹכִים, וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב (שם פסוק י). הֱשִׁיבוֹ יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ וְגוֹ' (שם פסוק יא). לְהוֹדִיעַ רִשְׁעוֹ שֶׁל יְהוֹרָם, שֶׁלֹּא הָיָה מוֹדֶה בוֹ, וְלֹא הוֹדָה בּוֹ אֶל יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה', וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם (שם פסוק יב). לָמָּה לֹא נֶאֱמַר כָּאן בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ. לְהוֹדִיעֲךָ עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁלֹּא רָצָה לֵירֵד לִפְנֵי הַנָּבִיא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, אֶלָּא כְּחָבֵר הֶדְיוֹט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה שֶׁיֵּהָרֵג עִם אַחְאָב, וְהָיָה הַכָּתוּב מוֹנֶה לִבְנוֹ מִן אוֹתָהּ שָׁעָה, לְפִיכָךְ לֹא נִכְתַּב מֶלֶךְ. וּבִשְׂכַר שֶׁיָּרְדוּ לִפְנֵי הַנָּבִיא, זָכוּ לִרְאוֹת כָּל הַנִּסִּים. כְּשֶׁרָאָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת אֱלִישָׁע, אָמַר אֱלִישָׁע לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מַה לִּי וּלְךָ, לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמְּךָ (שם פסוק יג). הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שם), שֶׁלֹּא שָׁאַל בּוֹ מֵימָיו. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְגוֹ', וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן (שם פסוק יד-טו), וְכָל אוֹתָהּ הַפָּרָשָׁה. וְעוֹד אָמַר לָהֶם: הַמּוֹאָבִים נוֹפְלִים בְּיֶדְכֶם, וְהִכֵּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְגוֹ' (שם פסוק יט). אָמְרוּ לֵיהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, לֹא תַּשְׁחִית אֶת עֵצָהּ (דברים כ, יט), וְאַתָּה אוֹמֵר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ (מל״‎ב ג, יט). אָמַר לָהֶם: עַל כָּל הָאֻמּוֹת צִוָּה, וְזוֹ קַלָּה וּבְזוּיָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָקֵל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם (מל״‎ב ג, יח). שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִּדְרֹשׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם (דברים כג, ז), אֵלּוּ אִילָנוֹת טוֹבוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים.

וידבר ה' אל משה לאמר, צרור את המדינים (שם שם ט זיז). למה כי צוררים הם לכם (שם שם יח), מיכאן אמרו חכמים בא להורגך השכם להרגו, [ר' שמעון אומר] שכל המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. שתי אומות קדמו ישראל בחרב, מצרים ואדומים, שנאמר ארדוף אשיג אחלק שלל (שמות טו ט), ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ יח), ושתים בעבירה מואב ועמונים, על אלו שקדמו בחרב כתיב לא תתעב אדומי וגו' לא תתעב מצרי (דברים כג ח), ועל אלה שקדמו בעבירה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (שם שם ד).

וירא בלק כי לא שמע בלעם אל דברו ויקם וילך אל מקומו, וגם בלעם שב אל ארצו וילך משם מדינה. ובני ישראל נסעו מערבות מואב, ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בקצה ערבות מואב. ויהי בשבת בני ישראל בנחל השיטים, ויחל לזנות אל בנות מואב. ויגשו בני ישראל לפני מואב, ובני מואב תקעו אהליהם נגד מחנה בני ישראל. וייראו בהי מואב מפני ישראל ויקחו בני מואב את כל בנותיהם וכל נשיהם היפות תואר וטובות המראה, וילבישו אותם כסף וזהב ובגדים יקרים. ויושיבו בני מואב את הנשים ההנה פתח אהליהם, למען ראות אותם בני ישראל ויפנו אליהן ולא ילחמו את מואב. ויעשו כל בני מואב את הדבר הזה אל בני ישראל, ויושיבו איש את בתו ואיש את אשתו פתח אהלו. וכל בני ישראל ראו את מעשה בני מואב ויפנו בני ישראל אל בנות מואב, ויתאוו להן וילכו אליהן. ויהיה בבוא העברי אל פתח אוהל מואב ויראה את בת מואב, ויחמוד אותה בלבו וידבר עמה פתח האוהל את אשר יחפוץ. ויהי בדברם, ויבואו אליהם כל אנשי האוהל וידברו אל העברי כדברים האלה. הלא ידעתם כי אחים אנחנו כולנו יחד בני לוט ובני אברהם אחיו, ולמה לא תשבו איתנו ולמה לא תאכלו את לחמינו ואת זבחינו. ויהי כי ירבו עליו בני מואב בדבריהם ויסיתו אותו בחלקת דבריהם והושיבוהו האהלה וטבחו לו וזבחו לו, ואכל מזבחם ומלחמם. ויתנו לו יין וישתה וישכרוהו, ויושיבו לפניו נערה יפה ועשה בה כרצונו כי לא ידע כי שתה יין הרבה. ככה יעשו בני מואב לישראל במקום ההוא בנחל השיטים. ויחר אף ה׳ בישראל על הדבר הזה וישלח בהם מגפה, וימותו מישראל ארבעה ועשרים אלף איש. והנה איש אחד מבני שמעון זמרי בן סלוא שמו ויקרב את המדינית את כזבי בת צור מלך מדין, לעיני כל בני ישראל. וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן את הדבר הרע הזה אשר עשה זמרי. ויקח רומח וילך אחריהם וידקור את שניהם ויהרגם, ותעצר המגפה מעל בני ישראל.