במדבר כו:נז מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, אוצר מדרשים ובמדבר רבה

וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃

מדרש תנחומא

בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ וְגוֹ'. וַהֲלֹא מִתְּחִלָּה נָסִיךְ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן (יהושע יג, כא). אֶלָּא מִשֶּׁנֶּהֱרַג סִיחוֹן הִמְלִיכוּ אוֹתוֹ תַּחְתָּיו. בָּעֵת הַהִיא, שֶׁגָּרְמָה לוֹ שָׁעָה. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה. פְּתוֹרָה, עִירוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּשֻׁלְחָנִי הָיָה, שֶׁהָיוּ מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִמְלָכִים בּוֹ, כַּשֻּׁלְחָנִי הַזֶּה שֶׁהַכֹּל מְרִיצִין לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִתְּחִלָּה פּוֹתֵר חֲלוֹמוֹת הָיָה. חָזַר לִהְיוֹת קוֹסֵם, וְחָזַר לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ. שֶׁמִּשָּׁם הָיָה בָּלָק, וְהוּא אָמַר, שֶׁסּוֹפְךָ לִמְלֹךְ. לִקְרֹא לוֹ. שֶׁכָּתַב לוֹ, שֶׁלֹּא תְּהֵא סָבוּר שֶׁלְּעַצְמִי בִּלְבַד אַתָּה עוֹשֶׂה וַאֲנִי מְכַבֶּדְךָ. אִם תַּעַקְרֵם, מִכָּל הָאֻמּוֹת אַתָּה מִתְכַּבֵּד, וּכְנַעֲנִים וּמִצְרִים כֻּלָּם מִשְׁתַּחֲוִים לְךָ. הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם. אָמַר לֵיהּ: וְאַתְּ מָה אִכְפַּת לְךָ. אָמַר לוֹ: הִנֵּה כִּסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, שְׁתֵּי עֵינַיִם שֶׁהָאָרֶץ תָּלוּי בָּהֶם, סִיחוֹן וְעוֹג, הֶחְרִימוּם וְכִסּוּ עֵינֵיהֶם, וַאֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא יוֹשֵׁב מִמּוּלִי. מִמֻּלִי כְּתִיב, מִמֻּלִים אוֹתִי, כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילָם (תהלים קיח, י). וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי. מַהוּ אָרָה לִי. אָמַר, אוּלַי יָכֹל אֲנִי לִשְׁלֹט בָּהֶם קִמְעָא קִמְעָא, כְּאָדָם שֶׁהוּא אוֹרֶה אֶת הַתְּאֵנָה. כִּי עָצוּם הוּא. לֹא שֶׁהֵם גִּבּוֹרִים מִמֶּנִּי וְחֵילוֹתֵיהֶם מְרֻבִּים מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא שֶׁנּוֹצְחִין בְּפִיהֶם מַה שֶּׁאֵינִי יָכֹל לַעֲשׂוֹת. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ. מָה רָאָה זֶה לְהִתְגָּרוֹת. לֹא כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם שֶׁאֵין נוֹטְלִין מֵאַרְצָם. אֶלָּא שֶׁהָיָה בְּעַל קְסָמִים וּנְחָשִׁים יוֹתֵר מִבִּלְעָם, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיַּרְא בָּלָק, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה מְכַוֵּן הַדְּבָרִים לַאֲמִתָּן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֵךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ, הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה (ישעיה מז, יג-יד). וְהָיָה רוֹאֶה בַּדְּבָרִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹפְלִים בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ הִפְקִיר אֶת בִּתּוֹ וְנָפְלוּ בָּהּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, לְכָךְ נִתְגָּרָה בָּהֶם וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיאַךְ. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, כְּמִי שֶׁמְּנַכֶּה אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְמֵאָה, וְכָךְ נָפְלוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל חָסֵר אֶחָד. וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיָה מְבַקֵּשׁ לְגָרְשָׁם אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ. מִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ סִיחוֹן לְהִלָּחֵם בְּמוֹאָב, הָיָה מִתְיָרֵא, שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים, שָׂכַר אֶת בִּלְעָם וְאֶת אָבִיו לְקַלֵּל אֶת מוֹאָב, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן (במדבר כא, כז). וּכְתִיב: כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן (שם פסוק כח). וּכְתִיב: אוֹי לְךָ מוֹאָב (שם פסוק כט). לְכָךְ אוֹמֵר, כִּי יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.
שאל רבBookmarkShareCopy

תנחומא בובר

אולי אוכל נכה בו (שם). מה ראה זה להתגרות בה, לא כך אמר להם הקב"ה, שלא נוטלים מארצם, אלא שהיה בעל נחשים וקסמים יותר מבלעם, שכך כתיב בו וירא בלק, אלא שלא היה מכוין הדברים לאמיתם, וכן הוא אומר נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך הנה היו כקש וגו' (ישעיה מז יג יד), והיה רואה שישראל נופלים בידו, לפיכך הפקיר את בתו ונפלו בה כ"ד אלף, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך, אולי אוכל נכה בו, כמו שמנכה אחד מן כ"ד בסאה, וכך נפלו כ"ד אלף מישראל חסר אחד, (פי' כ"ד פעמים כ' אלף הם מ"ח ריבואות, וכ"ד פעמים ה' אלפים הם י"ב ריבואות, נמצא שאם נמצא כ"ה אלף זהו חלק כ"ד מס' ריבוא, ולא נפלו כי אם כ"ד אלף, הרי חסר אלף אחד).
שאל רבBookmarkShareCopy

אוצר מדרשים

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, אמר הקב״ה למלאך הממונה על השינה בני בצרה והרשע אחשורוש ישן, לך תדוד שנתו, ירד ונדד שנתו וחבטו בקרקע כמה פעמים ואומר כפוי טובה! עשה טובה למי שעשה לך טובה, ויאמר המלך להביא את ספר הזכרונות, והיו עשרה בני המן סנקטורים למלך (עי׳ מדרש ילקוט שמעוני אסתר), וקראו בו כיון שבאו לזכות מרדכי דלגו בו ולא קראו אותו, פרחו האותיות ובאו וטורפות על פני אחשורוש, והיו התיבות נראות מאליהן, ואל תתמה על זה שהרי לעשות שלום בין שבט לשבט היה הגורל מדבר, דכתיב על פי הגורל (במדבר כ״ו נ״ז), ליתן חיים [לאומה שלימה] עאכו״כ. א״ר יהודה ב״ר אילעאי כל אותו הלילה היה אחשורוש רואה המן וחרבו שלופה בידו ומעביר עטרה מעל ראשו ומבקש להורגו, אתער ואמר דין חלמא הוא חזית, ויאמר המלך מי בחצר והמן בא וגו׳ ויאמר המלך קח את הלבוש וגו׳. אמר לו המן יש כמה מרדכי, א"ל היהודי, א"ל יש כמה יהודים ששמם מרדכי, אמר היושב בשער המלך, ואל תפל דבר ממנו, כיון שיצא התחיל ממעט בפסיעותיו, אמר בלבו שמא המלך יחזור, כיון דחזא דלא הדר ביה אמר ההוא מלכא שטיא הוא. א״ר לוי כיון שראה מרדכי המן בא והסוס בידו אמר דומה לי שהרשע בא להרגני, בא אצלו ואמר לו לבוש זה המלבוש של מלך ותרכב על סוסו כי כן צוה. באותה שעה פתח ואמר ארוממך ה׳ כי דליתני, שועתי אליך ותרפאני, ואמרו תלמידיו זמרו לה׳ חסידיו והודו לזכר קדשו, ואותו רשע אמר ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם, ואסתר היתה אומרת אליך ה׳ אקרא ואל ה׳ אתחנן, מה בצע בדמי וגו׳, ישראל היו אומרים שמע ה׳ וחנני וגו׳, הפכת מספדי למחול לי וגו׳, (כל אלו פסוקים בתהילים ל׳:י״ב). ואח"כ אמר מרדכי: בתענית אני יושב ואיני יכול לעלות על הסוס, וגחין הרשע ראשו ודריך מרדכי על צוארו וסליק על הסוס, והרכיבו על שוקיא של שושן ואמר ככה יעשה וגו׳. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו׳ ויאמרו לו חכמיו. מאי שנא הכא דקאמר אוהביו ולהלן חכמיו, א"ר יוחנן לומר שכל המספר דבר חכמה אפילו מאו״ה נקרא חכם (מגילה ט״ז.). כתיב והמן נופל על המטה, נפל מבעי ליה, א״ל אלעזר שהפילו [מלאך] עליה ואמר [ווי מדברא ווי ממתא] הגם לכבוש את המלכה, מיד נתלה המן, וחמת המלך שככה. שתי שכיכות הללו למה? אחת למלכו של עולם ואחת לאחשורוש. דבר אחר אחת של אסתר ואחת של ושתי. וכשם שקלקל ובטל עצת המן כך יבטלו כל מחשבות שוטנינו וישיב גמולם בראשם.
שאל רבBookmarkShareCopy