במדבר כז:יב מדרש: מדרש תנחומא, שיר השירים רבה, תנחומא בובר וספרי זוטא

דָּבָר אַחֵר, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֶת הַדִּין הַזֶּה, אֶלָּא בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת תְּחִלָּה. אָמְרוּ לָהֶן, דִּין שֶׁל נַחֲלָה הוּא וְאֵין זֶה שֶׁלָּנוּ אֶלָּא שֶׁל גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ. בָּאוּ אֵצֶל שָׂרֵי חֲמִשִּׁים. רָאוּ שֶׁכִּבְּדוּ אוֹתָם שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, אָמְרוּ שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, אַף אָנוּ יֵשׁ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ. וְכֵן לְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְכֵן לְשָׂרֵי אֲלָפִים, וְכֵן לַנְּשִׂיאִים, הֵשִׁיבוּ כֻּלָּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְתֹּחַ פֶּה לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מֵהֶם. הָלְכוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. בָּאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. רָאָה מֹשֶׁה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּבֵּד אֶת מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ. אָמַר מֹשֶׁה, אוֹמַר לָהֶם אֶת הַדִּין וְאֶטֹּל אֶת גְּדֻלָּתָם. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי. לְפִיכָךְ, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה. הֱשִׁיבוֹ, כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת, שֶׁהוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבּוּרָן. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶן, מִטַּלְטְלִין וּבְכוֹרַת אֲבִיהֶם בְּנִכְסֵי חֵפֶר. נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרִים, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר, וְעַל שֶׁהָיָה בְּכוֹר נָטַל פִּי שְׁנַיִם. דָּבָר אַחֵר, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם. שֶׁנָּטְלוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְקָרְבוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (יהושע יז, ד). וְאַף יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁנּוֹטְלוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (בראשית מט, כב), זֶה הַיַּרְדֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה כְּחוֹמָה, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ. וְאָמַר לוֹ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, בְּנוֹתֶיךָ נוֹטְלוֹת כָּאן וְכָאן. וְהֶעֱבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶם לָהֶם. וְאוֹמֵר בַּיְרֻשָּׁה, וּנְתַתֶּם. וּבַבַּת, וְהֶעֱבַרְתֶּם, שֶׁמַּעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט. וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט. מְלַמֵּד, שֶׁהַנַּחֲלוֹת יוֹצְאִין בְּדַיָּינִין. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה. מָה רָאָה לִכָּתֵב זֶה אַחַר פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת. אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, וְהָיָה סָבוּר שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר הֲרֵינִי נִכְנַס אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וְרָאִיתָ אוֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּךָ וְגוֹ', אֵין אַתָּה יָפֶה מֵאָחִיךָ.

דָּבָר אַחֵר, נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה בְּתוֹרֵיהֶן, הִלְכוֹת פֶּסַח בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת הֶחָג בֶּחָג, הֲדָא דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, יב): וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה. צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר אֵלּוּ פָּרָשׁוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהֵן חֲרוּזוֹת זוֹ בָּזוֹ, וּמוֹשְׁכוֹת זוֹ בָּזוֹ, וּמְדַלְּגוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְדוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ, וּקְרוֹבוֹת זוֹ לָזוֹ. אָמַר רַבִּי מְנַחֲמָא כְּגוֹן הָדֵין דִּכְתִיב (במדבר כו, נג): לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, מַה כְּתִיב תַּמָּן (במדבר כז, א): וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, (במדבר כז, ז): כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (במדבר כז, יב): עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, וְכִִי מָה עִנְיַן לָזֶה, כֵּיוָן דְּאִתְפְּלַגַּת אַרְעָא, בָּאוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד לִטֹּל חֶלְקָן אֵצֶל משֶׁה, וְנִסְתַּלֵּק משֶׁה מִדִּינָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כז, ה): וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדִּינָן אַתְּ מִסְתַּלֵּק וּמִלְּפָנַי אֵין אַתְּ מִסְתַּלֵּק, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹאִיל וְאַתָּה מְסַלְּקֵנִי מִן הָעוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי מַה פַּרְנָסִים אַתָּה מַעֲמִיד לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, עַל בָּנַי אַתָּה צָרִיךְ צִוּוּי (ישעיה מה, יא): וְעַל פֹּעַל יָדַי אַתָּה מְצַוֵּנִי, עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עַל בָּנַי צַוֵּה אֶת בָּנַי עָלַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כח, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה מִסְתַּלֶּקֶת מִן הָעוֹלָם, אָמְרָה לוֹ חֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲנִי מְפַקֶּדֶת אוֹתְךָ עַל בָּנַי, אָמַר לָהּ עַד שֶׁאַתְּ מְצַוָּה אוֹתִי עַל בָּנַי צַוֵּה בָּנַי עָלַי, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹאִיל וְאַתָּה מְסַלְּקֵנִי מִן הָעוֹלָם הוֹדִיעֵנִי מַה פַּרְנָסִים אַתָּה מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם.

(וידבר) [ויאמר] ה' אל משה [לאמר] עלה אל הר העברים הזה וגו' (שם שם יב). מה ראה ליכתב אחר פרשת נחלות, אלא ששמע משה מפי הקב"ה נתון תתן להם, סבור שנתרצה לו הקב"ה, אמר הרי אני מנחיל את ישראל, א"ל הקב"ה גזירתי במקומה עומדת. עלה אל הר העברים וגו', אין אתה יפה מאחיך.