במדבר כ:ה מדרש: תנחומא בובר, שיר השירים רבה, מדרש תנחומא ואוצר מדרשים

וידבר ה' אל משה במדבר סיני. זש"ה הדור אתם ראו דבר ה' [המדבר הייתי לישראל וגו'] (ירמיה ב לא), אמר הקב"ה לישראל על שאמרתם למשה למה העליתנו (מארץ מצרים) [ממצרים] (במדבר כ ה כא ה), המדבר הייתי לישראל (ירמיה שם) כמדבר עשיתי לכם, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא [מוצא שם] שלוה, כשם שהיה [מוצא] בפלטין שלו, או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים, והוצאתי אתם משם, והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד, והעמדתי לכם שלשה גואלים משמשין אתכם, [שנאמר] ואשלח לפניך [את] משה אהרן ומרים (מיכה ו ד), [בזכות משה הייתם אוכלים את המן שלא ראו האבות הקדושים, שנאמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' (דברים ח ג), ובזכות אהרן הקפתי אתכם בענני כבוד, שנאמר פרש ענן למסך ואש להאיר לילה (תהלים קה לט)], שבעה עננים היו, מלמעלה ומלמטה ומרבע רוחות ואחת בפניהם, מכה נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים ושורף את הקוצים, והן מעלין עשן, ורואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, ואומות העולם אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן (שה"ש ג ו), וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר [לא בלו שלמותיכם וגו'] (דברים כט ד), התינוק הזה כל זמן שהוא [גדל] לבושיו ושמלותיו גדלין עמו, והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים, אמר ר' ברכיה הכהן בשם ר' לוי משל למלך בשר ודם שיש לו מדינה, והוא משלח בני אדם גדולים לתוכה, שיהיו נושאין משואן ועושין משפטן, מי צריך להיות זקוק למזונותיהם, לא בני המדינה צריכין להיות זקוקים למזונותיהם, והקב"ה לא עשה כן, אלא שלח למשה ולאהרן [ומרים], שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד), שבזכותן היו ישראל מתנהגין, המן בזכות משה, [תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק משה מה כתיב, וישבות המן ממחרת (יהושע ה יב)], ענני כבוד בזכות אהרן, תדע לך שהוא כן, כיון שנסתלק אהרן מה כתיב, ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כא ד), שהיתה השמש זורחת עליהן, והבאר בזכות מרים, שנאמר ותמת שם מרים, ולא חיה מים לעדה (במדבר כ א ב), והיאך היתה [הבאר] עשויה, כמין סלע היתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות, כיון שהיו הדגלים חונים, והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים עלי באר (שם כאי ז), והבאר עולה, ואח"כ הבאתי לשם שלוים, המדבר הייתי לישראל (ירמיה ב לא), שמא כמדבר נהגתי אתכם, אם ארץ מאפליה (ירמיה ב לא), לא אני בעצמי הייתי מאיר לכם, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות יג כא).

תְּאוֹמֵי צְבִיָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מַה תְּאוֹמִים הַלָּלוּ כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן מִדַּדֵּיהֶן דַּדָּן נִסְתַּם, כָּךְ כְּתִיב (זכריה יא, ח): וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד, וַהֲלֹא לֹא מֵתוּ אֶלָּא בְּשָׁנָה אַחַת, אֶלָּא בְּיֶרַח אֶחָד נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה עַל שְׁלָשְׁתָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מז, י): נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלשָׁה פַּרְנָסִין טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִזְכוּתָן נִתְּנוּ לָהֶם שָׁלשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת: הַבְּאֵר, הַמָּן וְעַנְנֵי כָבוֹד. הַמָּן, בִּזְכוּת משֶׁה. הַבְּאֵר, בִּזְכוּת מִרְיָם. בִּזְכוּת אַהֲרֹן עַנְנֵי הַכָּבוֹד. מֵתָה מִרְיָם, וּפָסְקָה הַבְּאֵר, וְהָיוּ אוֹמְרִין (במדבר כ, ה): לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה, וְחָזְרָה בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן. מֵת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כ, כט): וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ אֶלָּא וַיִּירְאוּ, וְחָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת משֶׁה. מֵת משֶׁה נִסְתַּלְּקוּ שְׁלָשְׁתָּן וְשׁוּב לֹא חָזְרוּ. וְהַצִּרְעָה לֹא עָבְרָה עִמָּם אֶת הַיַּרְדֵּן, וְלֹא רָאוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרַת רוּחַ מִן אוֹתָהּ שָׁעָה. הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן חָיוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ רוֹעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּבָּם רַךְ כַּשּׁוֹשַׁנִּים, וְהֵיכָן הָיְתָה מַרְעִיתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַד יַם סוּף.

וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט כג), זש"ה ועתה לא כימים הראשונים וגו' כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה וגו (זכריה ח יא יב), מהו לא כימים הראשונים, כיון שיצאו ישראל ממצרים, והיו מהלכין במדבר, והוריד להם את המן, והגיז להם שליו, והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עשה לו אמת המים, [וממשיכה מן הבאר], ומכניסה אצלו, והיה [כל אחד ואחד] נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ פרי עשה פרי למינו (בראשית א יא), אילו זכו בני אדם, עד עכשיו כך היה, אדם נוטע אילן ועשה פירות מיד, כיון שחטא אדם נתקללה האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך (שם ג יז), מכאן ואילך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (שם), זרע חטים וצמחה דרדרים, שנאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך (שם שם יח), כשיצאו ממצרים העלה להם [הקב"ה] את הבאר, והיו נוטעין על מימיה, והיו האילנות עושי פירות בני יומן, משנסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה] מה כתיב שם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ ה), א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כשתכנסו לארץ ישראל אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' (דברים ח ז ח ט), כיון שבאו לארץ ישראל התחילו חוטאים, שנאמר ותבאו ותטמאו את ארצי וגו' (ירמיה ב ז), ולא היתה עושה פירות כראוי, היו זורעין הרבה ומביאין מעט, שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט (חגי א ו), למה שביטלו את הביכורים, אכול ואין לשבעה (שם), משבטל (הביכורים) לחם הפנים, שתו ואין לשכרה (שם), משבטל ניסוך היין, לבוש (ולא) [ואין] לחום לו (שם), משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (שם), משבטלו עושי צדקה. שכר האדם לא נהיה (זכריה ח י), משבטלו עולי רגלים, ושכך הבהמה איננה (שם), משבטלו הקרבנות, אבל לעתיד לבא אין הקב"ה עושה כן, שנאמר ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה נ אום ה' צבאות, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה וגו' (זכריה ח יא יב).