במדבר לד:כד מדרש: מדרש תנחומא, במדבר רבה ותנחומא בובר

אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, אָמַר מֹשֶׁה, הֵיאַךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לְהָבִיא אוֹתָן מִכָּל הַשְּׁבָטִים. אִם נָבִיא חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, אֵין עוֹלִין לְמִנְיַן שִׁבְעִים, נִמְצְאוּ שִׁשִּׁים. וְאִם נָבִיא שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, עוֹלִין לְמִנְיַן שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים. וְאִם נָבִיא שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט אַחֵר, הֲרֵינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים. מֶה עָשָׂה. נָטַל שִׁבְעִים פִּתְקִין וְכָתַב בָּהֶן זָקֵן, וְנָטַל שִׁבְעִים פִּתְקִין חֲלָקִין וּטְרָפָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי, וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹלֶה בְּיָדוֹ פֶּתֶק כָּתוּב בּוֹ זָקֵן, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְמַנָּה זָקֵן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה, עֲדַיִן הִיא מַחֲלֹקֶת בַּדָּבָר. שֶׁיָּכֹל לוֹמַר לוֹ, אֵין כָּאן פֶּתֶק אֶחָד כָּתוּב בּוֹ זָקֵן. שֶׁאִלּוּ הָיָה שָׁם, מִיָּד הָיָה עוֹלֶה בְּיָדִי. וְהֵיאַךְ עָשָׂה. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, כָּךְ עָשָׂה מֹשֶׁה, נָטַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פִּתְקִין וְכָתַב עַל שִׁבְעִים מֵהֶן זָקֵן, וּשְׁנַיִם פִּתְקִין חֲלָקִים, וּטְרָפָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי, וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. אִם עָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק כָּתוּב בּוֹ זָקֵן, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְמַנָּה זָקֵן. וְאִם עָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק חָלָק, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִתְמַנָּה. וְהַמְּמֻנֶּה אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי שָׁם פֶּתֶק אֶחָד כָּתוּב בּוֹ זָקֵן, אִלּוּ הָיִיתָ רָאוּי לְהִתְמַנּוֹת, הָיָה עוֹלֶה בְּיָדְךָ. כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לָהֶם כָּךְ, נִתְמַנּוּ הַזְּקֵנִים. אֶלְדָּד וּמֵידָד הָיוּ שָׁם וּמִעֲטוּ אֶת עַצְמָם. אָמְרוּ, אֵין אָנוּ כְּדַאי לִהְיוֹת בְּמִנּוּי הַזְּקֵנִים. וְעַל שֶׁמִּעֲטוּ אֶת עַצְמָם, נִמְצְאוּ יְתֵרִין עַל הַזְּקֵנִים בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. הַזְּקֵנִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמָחָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר. אֲבָל אֵלּוּ נִתְנַבְּאוּ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְגוֹ'. וּמֶה הָיוּ מִתְנַבְּאִין. יֵשׁ אוֹמְרִין, עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁל גוֹג הָיוּ מִתְנַבְּאִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִין, הָיוּ מִתְנַבְּאִין וְאוֹמְרִים: מֹשֶׁה יָמוּת בַּמִּדְבָּר, וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּךְ הָיוּ מִתְנַבְּאִין. שֶׁכָּךְ יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לְמֹשֶׁה, וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה. וּכְתִיב: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה. מִי הָיָה זֶה, גֵּרְשֹׁם בֶּן מֹשֶׁה. הַזְּקֵנִים לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, אֲבָל אֶלְדָּד וּמֵידָד נִכְנְסוּ. אֶלְדָּד, הוּא אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן. וּמֵידָד, זֶה קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן. הַזְּקֵנִים לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם, וְאֵלּוּ נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם. וְהַזְּקֵנִים נִפְסְקָה נְבוּאָתָן, שֶׁהָיְתָה מִשֶּׁל מֹשֶׁה, שֶׁכֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. אֲבָל אֵלּוּ הָיְתָה נְבוּאָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ. וְאִם תֹּאמַר, הַזְּקֵנִים שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָם מִשֶּׁל מֹשֶׁה, שֶׁמָּא חָסֵר מִנְּבוּאָתוֹ כְּלוּם. מָשָׁל לְנֵר שֶׁהָיָה דָּלוּק וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה נֵרוֹת וְאוֹר דְּלִיקָתוֹ לֹא חָסֵר. אַף כָּאן מֹשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה נְבוּאַת שִׁבְעִים זְקֵנִים מִשֶּׁלּוֹ, לֹא חָסַר מִנְּבוּאָתוֹ כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י).

דָּבָר אַחֵר, אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, אָמַר משֶׁה מָה אֶעֱשֶׂה, אִם אָבִיא חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט אֵינָם עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעִים וְנִמְצְאוּ שִׁשִּׁים, וְאִם אָבִיא שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה, הֲרֵי אֲנִי מַטִּיל קִנְאָה בֵּין שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט. מֶה עָשָׂה, נָטַל שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פְּתָקִין וְכָתַב בָּהֶן זָקֵן, עוֹד שְׁנַיִם פְּתָקִין חָלָק, וּטְרָפָן בְּקַלְפֵּי, אָמַר בּוֹאוּ וּטְלוּ פְּתָקְכֶם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ פֶּתֶק כְּתִיב בּוֹ זָקֵן הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְמַנֶּה זָקֵן, וְאִם עָלָה בְּיָדוֹ חָלָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא נִתְמַנָּה, וְהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שָׁם פֶּתֶק אֶחָד כָּתוּב בּוֹ זָקֵן, אִלּוּ הָיִיתָ רָאוּי לְהִתְמַנּוֹת הָיָה עוֹלֶה בְּיָדֶךָ, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה כָּךְ נִתְמַנּוּ הַזְּקֵנִים. אֶלְדָד וּמֵידָד הָיוּ שָׁם, וּמִעֲטוּ עַצְמָן, אֵין אָנוּ כְּדַי לִהְיוֹת בְּמִנּוּי הַזְּקֵנִים, וְעַל שֶׁמִּעֲטוּ עַצְמָן נִמְצְאוּ יְתֵרִים עַל הַזְּקֵנִים חֲמִשָּׁה דְבָרִים, הַזְּקֵנִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמָחָר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יח): וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, אֲבָל אֵלּוּ נִתְנַבְּאוּ עַל מַה שֶּׁעָתִיד בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, כו): וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, מָה הָיוּ מִתְנַבְּאִים, יֵשׁ אוֹמְרִים עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁל גּוֹג, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מֵת משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לְמשֶׁה (במדבר יא, כח): וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר יא, כז): וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה, מִי הָיָה זֶה, גֵּרְשׁוֹם בֶּן משֶׁה. הַזְּקֵנִים לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, אֲבָל אֶלְדָד וּמֵידָד, אֶלְדָד הוּא (במדבר לד, כא): אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן, וּמֵידָד זֶה (במדבר לד, כד): קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן. הַזְּקֵנִים לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן, הַזְּקֵנִים נִפְסְקָה נְבוּאָתָן, שֶׁהָיָה מִשֶּׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יז): וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, אֲבָל אֵלּוּ הָיְתָה רוּחַ נְבוּאָתָם מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר יא, כו): וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ. וְאִם תֹּאמַר הַזְּקֵנִים שֶׁהָיְתָה נְבוּאָתָן מִשֶּׁל משֶׁה שֶׁמָּא חָסֵר משֶׁה בִּנְבוּאָתוֹ כְּלוּם, לָאו. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְנֵר שֶׁהָיָה דוֹלֵק וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה נֵרוֹת וְאוֹר דְּלֵקָתוֹ לֹא חָסֵר, אַף משֶׁה מִשֶּׁלּוֹ לֹא חָסַר כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה.

הזקנים לא נתנבאו אלא למחר, שנאמר ואל העם תאמר [התקדשו למחר] (במדבר יא יח), והם נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף ארבעים שנה, שנאמר וישארו שני אנשים במחנה [שם האחד אלדד ושם השני מידד וגו' מתנבאים במחנה] (שם שם כו כז), ומה היו מתנבאין, יש אומרין על מפלתו של גוג ומגוג, ויש אומרים היו מתנבאין משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ, תדע לך שכן היו מתנבאין, שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם (שם שם כח), וירץ הנער ויגד למשה וגו' (שם שם כז), ומי היה, גרשום בן משה היה,
הזקנים לא נכנסו לארץ, ואלו נכנסו לארץ, אלדד זה אלידד בן כסלון (שם לד כא), ומידד זה קמואל בן שפטן (שם שם כד),
הזקנים לא נתפרשו שמותן, ואילו נתפרשו שמותן,
הזקנים פסקה נבואתן, ואלו לא פסקה נבואתן, שנאמר ויתנבאו ולא יספו (שם יא כה),
הזקנים היתה נבואתן משל משה, שכן אמר הכתוב, אצלתי מן הרוח (שם שם יז), אבל אלו היתה נבואתן משל הקב"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (שם שם כו),