בראשית ג:ה מדרש: מדרש תהילים, מדרש תנחומא, שמות רבה ומדרש אגדה

דבר אחר אשרי האיש. מדבר באדם הראשון. אמר אדם הראשון אשרני אם לא עמדתי בדרכיו של נחש ואשרי אם לא ישבתי במושבו של ליצנות. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אמר הנחש לשון הרע על בוראו. אמר לחוה מפני מה אין אתם אוכלין מן העץ הזה אמרה לו כן צוה לנו הקב"ה שלא לאכול ממנו ושלא ליגע בו ושלא ליקרב אצלו. מה עשה הנחש נטל את חוה דחפה עליו ולא מתה והקב"ה לא צוה אלא שלא לאכול והוסיפה על הדבור אמר לה הנחש מן העץ הזה אכל המקום וברא את העולם ואם אתם אוכלין ממנו אתם יכולים לבראות עולם כמותו שנאמר (בראשית ג ה) והייתם כאלקים. אלא כל אומן שונא בר אומנותיה. מכאן שהיה לייצן:

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְגוֹ' (משלי יח, כא), הַכֹּל תָּלוּי בַּלָּשׁוֹן. זָכָה, לְחַיִּים, נִתְחַיֵּב, לְמָוֶת. עָסַק בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹנוֹ, זָכָה לְחַיִּים. שֶׁהַתּוֹרָה עֵץ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (שם ג, יח). וְהִיא רְפוּאָתוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ (שם טו, ד). וְאִם עָסַק אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרַע, מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, לְמָוֶת. שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע כִּשְׁפִיכַת דָּמִים. שֶׁכָּל הַהוֹרֵג, אֵינוֹ הוֹרֵג אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת. וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. שֶׁהֲרֵי דּוֹאֵג אָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב, וְנֶהֱרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ (ש״א כב, טז). וְנֶהֱרַג שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' (דה״א י, יג). וְכֵן שָׁאוּל אוֹמֵר, עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ (ש״ב א, ט), קַטֵּיגוֹרְיָא שֶׁל נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַשָּׁבָץ אֶלָּא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב (שמות כח, יג). וְדוֹאֵג נִשְׁתָּרֵשׁ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה (תהלים נב, ז), מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִי קָשָׁה, הַמַּכָּה בַּחֶרֶב אוֹ הַמַּכָּה בַּחֵץ. הֱוֵי אוֹמֵר, הַמַּכָּה בַּחֵץ. שֶׁהַמַּכָּה בַּחֶרֶב, אֵינוֹ יָכֹל לְהָמִית אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָרוֹב אֶצְלוֹ וְנָגַע בּוֹ. וְהַמַּכֶּה בַּחֵץ, אֵינוֹ כֵן אֶלָּא זוֹרֵק אֶת הַחֵץ וּמַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ. לָכֵן נִמְשָׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּחֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִּבֵּר (ירמיה ט, ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נז, ה). רְאֵה מַה קָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, וְהוּא קָשֶׁה מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וּמִגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה. מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא (בראשית ד, יג). מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת (בראשית לט, ט). מֵעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדוֹלָה (שמות לב, לא). וּבִמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, אֵין כָּתוּב בּוֹ לֹא גָּדוֹל וְלֹא גְּדוֹלָה, אֶלָּא גְּדֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (תהלים יב, ד). לְכָךְ נֶאֱמַר: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. אַל תֹּאמַר, הוֹאִיל וְנִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְדַבֵּר, הֲרֵינִי אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲבַקֵּשׁ. כְּבָר הִזְהִירָה אוֹתְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה (תהלים לד, יד). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁאַתָּה מְחַסֵּר. אֵין אַתָּה אֶלָּא מִשְׂתַּכֵּר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָוְחָה, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כא, כג). אַל תִּקְרֵי מִצָּרוֹת, אֶלָּא מִצָּרַעַת נַפְשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. קָשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁאֵין אָדָם מוֹצִיאוֹ מִפִּיו עַד שֶׁהוּא כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ (תהלים יב, ה). כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָוַח עַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים וְגוֹ' (תהלים צד, טז), מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶם. וּמִי יַעֲמֹד בָּהֶם, גֵּיהִנָּם. וְגֵיהִנָּם צֹוַחַת, אַף אֲנִי אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בָּהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מִלְּמַעְלָן, וְאַתְּ מִלְּמַטָּן. אֲנִי זוֹרֵק בָּם חִצִּים מִלְּמַעְלָה, וְאַתָּה הוֹפֶכֶת עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים קכ, ד). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְצוֹנְכֶם לְהִמָּלֵט מִגֵּיהִנָּם, הַרְחִיקוּ עַצְמְכֶם מִלָּשׁוֹן הָרַע וְאַתֶּם זוֹכִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ' (תהלים לד, יג). וּכְתִיב: נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרַע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, יד טו). לְכָךְ נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הַנְּגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, מוֹצֵא רָע, שֶׁהַנְּגָעִים רָעִים מוֹצְאִין בְּגוּפוֹ. רְאֵה מַה כְּתִיב בְּמִרְיָם, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר יב, א). לְפִיכָךְ, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (תהלים לד, יא). מַה כְּתִיב שָׁם, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וְגוֹ' (דברים כד, ט). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ חֲבִיבָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְהַחְזִירוֹ לְאִשְׁתּוֹ, כָּךְ. הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הִשָּׁמֵר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כד, ח). וְאַף אַהֲרֹן שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, נָגְעָה בּוֹ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ (במדבר יב, ט). בָּם, בְּמִרְיָם וּבְאַהֲרֹן, אֶלָּא שֶׁאַהֲרֹן נִתְרַפֵּא מִיָּד. וּמִרְיָם, לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יב, טו). הֱוֵי, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, שֶׁמָּצָא רָע. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ, לְפִיכָךְ נִצְטָרֵעַ. מָה אָמַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג, ה). אָמַר לָהֶם: כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת חֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לִבְראֹת אֶת עוֹלָמוֹ, מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. אַף אַתֶּם אִכְלוּ מִמֶּנּוּ וְאַתֶּם יְכוֹלִין לִבְראֹת עוֹלָם כָּמוֹהוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרַע, סוֹפְךָ לִלְקוֹת בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג, יד). בְּמָה אֵרְרוֹ. בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא (ויקרא יג, נב). אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַסְּלָעִים שֶׁהֵן עַל הַנָּחָשׁ, זוֹ הִיא צָרַעְתּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל בַּעֲלֵי מוּמִין מִתְרַפְּאִין בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהַנָּחָשׁ אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג, יד), מִכָּאן שֶׁהַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. בִּבְנֵי אָדָם כְּתִיב: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ (ישעיה לה, ו). וּכְתִיב: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְגוֹ' (ישעיה לה, ה). וְכֵן הַחַיָּה וְהַבְּהֵמָה, זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְּאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. אֲבָל הַנָּחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ, שֶׁאֵין מִתְרַפֵּא לְעוֹלָם, שֶׁהוּא הוֹרִיד כָּל הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. מִי גָּרַם לוֹ, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע.

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי - אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות ג, יח): ושמעו לקולך, והוא אמר: והן לא יאמינו לי?! מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו, ראה מה כתיב אחריו: ויאמר ה' אליו מזה בידך? ויאמר: מטה, כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים. מאמינים, שנאמר (שם ד, לא): ויאמן העם. בני מאמינים, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה'. תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (שם ג, ה): כי יודע אלהים, כשם שלקה הנחש, כך זה עתיד ללקות. ראה מה כתיב, ויאמר: השליכהו ארצה וישליכהו ארצה, ויהי לנחש. לפי שעשה מעשה נחש, לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה. וינס משה מפניו מטרונה אמרה לרבי יוסי: אלהי גדול מאלהיך. אמר לה? למה? אמרה לו: בשעה שנגלה אלהיכם למשה בסנה, הסתיר פניו משה, אבל בשעה שראה את הנחש, שהוא אלהי, מיד וינס משה מפניו. אמר לה: תיפח עצמותה, בשעה שנגלה אלהינו בסנה, לא היה לו מקום לברוח, אנה היה בורח לשמים, או לים, או ליבשה, מה נאמר באלהינו (ירמיה כג, כד): הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. אבל הנחש, שהוא אלהיך, כיון שאדם בורח ממנו שתים, או שלוש פסיעות, יכול להנצל ממנו, לכך כתיב: וינס משה מפניו. דבר אחר: למה נס? לפי שחטא בדבריו, שאלו לא חטא, לא היה נס, שאין נחש ממית, אלא החטא ממית, כמו שכתוב במעשה ר' חנינא בן דוסא. ויאמר ה' אל משה שלח נא ידך ואחוז בזנבו והרי אמרנו: למה היה הנחש כנגד משה, אלא מה אות היה לישראל בכך? אמר רבי אליעזר: לכך נהפך המטה לנחש, כנגד פרעה שנקרא נחש, שנאמר (יחזקאל כט, ג): התנים הגדול. ואמר ישעיה (כז, א): על לויתן נחש בריח, לפי שהיה נושך את ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ראית פרעה, שהוא כנחש, עתיד אתה להכותו במטה, וסוף הדברים הוא יעשה כעץ, מה המטה אינו נושך, כך הוא לא ישך, הדא הוא דכתיב: שלח ידך ואחוז בזנבו למען יאמינו כי נראה אליך ה', לך עשה להם אות זה, כדי שיאמינו שאני נראה אליך: