בראשית ג:ו מדרש: מדרש תנחומא, אוצר מדרשים, מדרש אגדה ואסתר רבה

וּמָה רָאוּ נָשִׁים לְהִצְטַוּוֹת עַל שָׁלֹשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם הָרִאשׁוֹן תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתַי הָיָה וְנִצְטַוָּה עַל עֵץ הַדַּעַת. וּכְתִיב בְּחַוָּה, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה וְגוֹ' וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (בראשית ג, ו), וְגָרְמָה לוֹ מִיתָה וְשָׁפְכָה אֶת דָּמוֹ. וּכְתִיב בַּתּוֹרָה, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט, ו). תִּשְׁפֹּךְ דָּמָהּ וְתִשְׁמֹר נִדָּתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לָהּ עַל דַּם הָאָדָם שֶׁשָּׁפְכָה.

י״ט) שלשה טכסים (מינים) יש בזבחים: שלמי תודה, נדבה, ונדר, ונקרבים על שלשה דברים: על לשעבר, ועל דבר העומד, ועל לעתיד לבא. זבח תודה נקרב על הודיית עסק טוב שכבר בא עליו, לכן נקרא שמו תודה, שהוא מהלל ומודה ומברך את המקום על הטובות שקיבל הימנו. וקרבן תודה חביב לפני המקום, שנאמר זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהלים נ׳ כ"ג), לפיכך אתה מוצא אותה מלאה מכל דבר כסעודה מלאה. כל מאכל יש בקרבן תודה: חלות, חלות לחם חמץ, לחם מצה, יש בה שמן, ויש בה רקיקין. שלמי נדבה נקרבין על כל דבר טוב שאדם מתנדב מלבו. אבל קרבן נדר נקרב על הרבה דברים: הנזיר מקריב קרבן נדר, והנשים שאסרו איסור על נפשן בבית אביהן או בבית בעליהן, כמו שנאמר ואשה כי תדור נדר וגו׳ (במדבר ל׳), וכמו שעשה יעקב אבינו שנאמר וידר יעקב נדר (בראשית כ״ח), ובחנה אם שמואל כתיב ותדור חנה (ש״א א׳), ועוד דברים אחרים, שכן כתיב ואיש כי ידור נדר לה׳ (במדבר ל׳).

ומשעמדו ישראל וקבלו את התורה הרבה להם מצות, [ליתן להם שכר טוב], ואם כן למה לא צוה הקב"ה לאדם הראשון, אמר הקב"ה מצוה קלה צויתי לאדם הראשון ולא עמד בה, וכל המצות האלו איך הוא יכול לקיים, בו ביום נצטווה ובו ביום בטלה, ולא יכול לעמוד בצויו יום אחד, היאך אמר ר' יהודה בר פדייה בשעה ראשונה עלה במחשבה של הקב"ה לבראות את אדם הראשון, בשנייה נמלך במלאכי השרת, ואמר להם נעשה אדם בצלמינו, בשלישית כנס עפרו, ברביעת גבלו, בחמישית רקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו הנשמה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז), בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צוהו מזה אכול ומזה לא תאכל, בעשירית חטא, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה נתגרש, שנאמר ויגרש את האדם (שם ג כד), הרי שלא עמד בציויו אפי' שעה אחת. אמר ר' יהודה בן פדייה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, ותראה בני בניך שקבלו תרי"ג מצות, אמר לו הקב"ה אתה לא יכולת לעמוד בצוויי שעה אחת, והרי בניך משמרים כל המצות שנתתי להם ועומדים בהם, אחד מהם רואה פירות נטיעות שבכרו ואינו טועם מהם עד שלש שנים, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (ויקרא י"ט כ"ג), ולך אמרתי מזה אכול ומזה לא תאכל, שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת [טוב ורע] לא תאכל ממנו (בראשית ב' ט"ז), ולא עמדת בצוויי אפילו שעה אחת, אלא שמעת מאשתך והנחת דברי, שנאמר ותתן גם לאישה עמה ויאכל (שם ג ו), ובניך צוויתים את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ועומדים בהם, לפיכך לא נצטווה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו שאינו עומד, לפיכך לא נצטווה: