בראשית ג:יט מדרש: תנחומא בובר, מדרש אגדה, קוהלת רבה ואוצר מדרשים

אלה תולדות נח (בראשית ו ט). [ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך] שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ושלש מצות הללו מן התורה הן]. נדה מנין, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו כה), וחלה מנין, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר טו כ), נר השבת מנין, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג). ולמה נצטוו הנשים על המצות הללו, אלא אמרו חכמינו שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו על ששמע לה, שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט), אמר הקב"ה תנתן לה מצות דם הנדה [שיתכפר לה] על אותו הדם ששפכה, ומצות חלה למה, לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו, אמר הקב"ה תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו, ומנין שהיה אדם חלתו של עולם, כך שנו רבותינו, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה, כך [עשה] הקב"ה, אמר ר' יוסי בן קצרתא כיון שנתן הקב"ה מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה, שכך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), מיד וייצר ה' אלהים וגו' (שם שם ז). ומצות הנר, לפי שהיה אדם נרו של הקב"ה, שנא' נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם (משלי כ כז), ובאתה חוה וכבתה אותו, אמר הקב"ה ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת, אמר הקב"ה אם הייתם זהירים בנר שבת, אף אני מאיר לכך, שנאמר והיה (ה' לך) [לך ה'] לאור עולם (ישעיה ס יט).

אלה מסעי בני ישראל. זה שאמר הכתוב [לכן] אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י), בכל המסעות שהחזיר אותם וסיבב אותם הם גרמו לעצמם, שלא הלכו בדרכיו, ולא שמעו מצותיו, כי הקב"ה לא גילה סודיו ומסטיריו אלא לישראל שהם יראיו, כמו שאמר דוד ע"ה סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד), ולא אמר הקב"ה לאומות העולם שמעו אלא לישראל, שנאמר שמעו דבר ה' בית יעקב וגו' (ירמי' ב ד), וכמה האומות מזבחים לאשרם ולגילולים, כדי שישמעו דבר ואינם שומעים, דכתיב פה להם ולא ידברו (תהלם קטו ה), ואשריו מי שהוא שומע לדבריו של הקב"ה, דכתיב ושומע לי ישכן בטח וגו' (משלי א לג), יתברך שמו של הקב"ה שהוא רוצה בתשובתן של ישראל, וישראל יהיו שומעים לדברי תורה, דכתיב לו עמי שומע לי וגו' (תהלים פא יד), מה כתב אחריו, כמעט אויביהם אכניע וגו' (שם שם טו), וכתיב לו הקשבת למצותי וגו' (ישעי' מח יח). אמרו רבותינו ז"ל ר' עזריה ור' יודה בר' סימן בשם ר' שמעון בר רב יצק קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מאבינו יעקב, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן וגו' (בראשית לא לו), ולא ענותנותן של בנים מדוד, שנאמרו יברח דוד מניות ברמה ויבוא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי ה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (ש"א כ א), מזכיר שפיכות דמים בפיוס. ואמר ר' סימא בנוהג שבעולם חתן דר אצל חמיו ועובר לצאת מבית חמיו, אפשר שלא ימצא בידו דבר קל, וזה אפילו סכין לא נמצא בידו, והיינו דכתיב כי מששת את כל כי מה מצאת מכל כלי ביתך (בראשית לא לז), אמר הקב"ה ליעקב חייך בלשון הזאת שהוכחת את חמיך, בו בלשון אוכיח את בניך, הדא הוא דכתיב כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול וגו' (ירמי' ב ה), ואמר שמעו דבר ה' (שם ב ד), ארבעה שומעין הן, יש שומע ומפסיד כאדם הראשון, שנאמר ולאדם אמר כי שמעת (לאשתך) [לקול אשתך] וגו' (בראשית ג יז). והפסיד, כי עפר אה ואל עפר תשוב (שם שם יט). יש שומע ומפסיד ומקבל שכר כאברהם אבינו, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (שם כא יב), וקיבל שכר, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע (שם שם). ויש מי שאיניו שומע ומקבל שכר כיוסף הצדיק, שנאמר ולא שמע אליה וגו' (שם לט י), וקבל שכר, שנאמר ויוסף הוא השלליט על הארץ וגו' (שם מב ו). ויש מי שאינו שומע ומפסיד כישראל, שנאמר ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמי' ז כו), ומה הפסידו אשר למות למות (ירמי' מג יא):

דָּבָר אַחֵר, מִי כְּהֶחָכָם, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִיב בֵּיהּ (יחזקאל כח, יב): אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית. וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, שֶׁפֵּרַשׁ שֵׁמוֹת לַכֹּל. חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, יָפְיוֹ יָאִיר פָּנָיו. אָמַר רַבִּי לֵוִי תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, וְאַל תִּתְמַהּ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה לוֹ שְׁנֵי דִּסְקָרִין שְׁלֵמִין, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְבֶן בֵּיתוֹ, שֶׁל מִי הוּא עוֹשֶׂה נָאֶה, לֹא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא לְתַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַלְגַּל חַמָּה לְתַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, לֹא הוּא בַּדִּין שֶׁתַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה. וּמָה אִם תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ כָּךְ, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה חֻפּוֹת קָשַׁר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגַּן עֵדֶן, הוּא דִכְתִיב (יחזקאל כח, יג): בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ וגו'. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, אַחַת עֶשְׂרֵה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, עֶשֶׂר. וְלֹא פְּלִיגֵי, מַאן דְּאָמַר שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה עֲבַד כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ תְּלַת, וּמַאן דְּאָמַר אַחַת עֶשְׂרֵה, עֲבַד לְהוֹן חָדָא. וּמַאן דְּאָמַר עֶשֶׂר, לָא עֲבַד חַד מִנְּהוֹן. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, כִּי עָפָר אַתָּה. וְעֹז פָּנִים יְשֻׁנֶּא, כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲמִן הָעֵץ, וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה עֹז פָּנָיו, וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן.