בראשית ז:ז מדרש: מדרש אגדה, אגדת בראשית, תנחומא בובר ומדרש תנחומא

מפני מי המבול. מלמד שאף נח מקטני אמנה היה שלא נכנס אל התיבה עד שיגיעו מי המבול לרגליו:

[ג] ד"א צא מן התיבה. אמר דוד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך וגו' (תהלים קמב ח), כשהיה נח בתיבה בפנים היה מתפלל, שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד וגו' (שם לב ו), אמר לו הקב"ה פרוזדימיא (פי' גזרה) היא שישתלמו שנים עשר חדש, ואם אינן משלימין אינך יוצא, שנא' כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' (ישעי' מט ח ט), שהיו אסורים בתשמיש המטה, למה שבשעה שהעולם בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה, וכך עשה יוסף כשראה יוסף ששני הרעב עתידין לבא נזקק לפריה ורביה עד שלא יבואו, שנאמר וליוסף יולד [שני בנים בטרם תבא שנת הרעב] (בראשית מא נ), וכך אף נח ובניו והחיה והבהמה לא נזקקו לפריה ורביה, שכן אמר לו הב"ה כשנכנס, [בתיבה, בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו', וכתיב] ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (בראשית ז ז), הזכרים לעצמן והנקבות לעצמן. משל למלך שיצא לעשות מלחמה עם הברבריין, גזר ואמר מרחצאות לא יפתחו, ומוניטא (פי' מטבע) לא תטבע, עד שאבוא מן המלחמה, וכיון שבא מן המלחמה בשלום גזר ואמר יפתחו המרחצאות ותטבע מוניטא, כל שאני מחריב אני בונה, כך כשבא מבול לא נזקק לפריה ורביה, שנאמר לאמור לאסורים צאו וגו' (ישעי' מט ט), לפיכך כשיבשה הארץ אמר צא מן התיבה, לכך נאמר הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמב ח). סליק.

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה (במדבר לה יא). ולא בזדון, אם ילך אדם ויהרוג בזדון, ויאמר בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה אפי' נכנס ובורח למזבחי הרגו אותו, שנאמר וכי יזיד איש וגו' מעם מזבחי תקחנו וגו' (שמות כא יד), ומי היה זה שברח למזבח ונהרג, זה יואב, שנאמר והשמועה באה(אל) [עד] יואב וגו' ויחזק בקרנות המזבח (מ"א ב כח), את מוצא שהיה יואב חכם גדול, וראש סנהדרין, שנאמר יושב בשבת תחכמוני (ש"ב כג ח), ולא היה יודע שכתיב בתורה מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד), [שהלך והחזיק בקרנות המזבח], אלא אמר [יואב] הרוגי ב"ד אינן נקברים בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמם, מוטב למות כאן, שאקבר עם אבותיי, וישב בניהו (אל) [את] המלך דבר לאמר, כה דבר יואב וכה ענני, ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו (מ"א ב ל לא), למה נהרג שכן צוהו דוד אביו, וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה וגו' (מ"ב ב ה), מה עשה לו, אתה מוצא בשעה שכתב דוד ליואב הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה (ש"ב יא טו), עשה כן ונהרג, נתקבצו כל שרי החיל על יואב, שנאמר בו, אוריה החתי כל שלשים (וששה) [ושבעה] (שם כג לט), הראה להם הכתב, לכך נאמר [אתה ידעת את] אשר עשה לי [יואב בן צרויה] ואשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר [וגו'] (מ"א ב ה), היו סבורין שדוד צוהו להורגו, שהיה אבנר בן דודו של שאול, ולכך עמד דוד וקילל את יואב, ואמר ואל יכרת מבית יואב וגו' (ש"ב ג כט), ונתפייסו כל ישראל, וידעו שלא היה מן דוד, וצוה לשלמה בנו שיהרוג אותו, שהיה יואב בן אחות של דוד, ורצה לקרבו לעולם הבא, כיון שביקש שלמה להורגו, אמר יואב לבניהו, לך אמור לשלמה אל תדינני בשני דינין, אם תהרגני טול מעלהי את הקללות שקללני דוד אביך, ואם לאו הניחני בקללותיו, מיד ויאמר לו [המלך] עשה כאשר דבר [ופגע בו וקברתו] (מ"א ב לא), אמר ר' יהודה כל קללות שקילל דוד את יואב כולם נתקיימו בזרעו של דוד, [ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם] (ש"ב ג כט), זב מרחבעם בן שלמה, והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה (מ"א יב יח), וכתיב בזב וכל המרכב אר ירכב עליו הזב (ויקרא טו ט), מצורע מעוזיהו, שנאמר ויהי מצורע עד יום מותו (מ"ב טו ה), מחזיק בפלך מאסא, דכתיב רק לעת זקנתו חלה את רגליו (מ"א טו כג), שאחזתו פדגרא, נופל בחרב מיאשיהו, דכתיב ויורו (המורים) [היורים] למלך יאשיהו (דה"ב לה כג), ואמר רב יהודה אמר רב נעצו בו שלש מאות (לולכיאות) [לונכיאות] של בזל, עד שנקבוהו ככברה, חסר לחם מיהויכין, שנאמר וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת המלך (מ"ב כה כט), משלחנו של אויל מרודך, ואת מוצא כל זמן שהיה יהוידע קיים, היה יואש עשה רצון בוראו, שנאמר ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן (מ"ב יב ג), ואחרי מות (יהידע) [יהוידע] באו (אליו) שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם (דה"ב כד יז), שקיבל על עצמו לעשותו אלוה, לפיכך ואת יואש עשו שפטים (שם שם כד), ומפני מה נענש אבנר, מפני שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקומו (ש"ב ב יד), ויש אומרים מפני שהקדים שמו לשמו של דוד, שנאמר וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (שם ג יב), וחכמים אומרים על שלא [המתין] לשאול להתפייס עם דוד, והיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה.