בראשית טז:ז מדרש: אוצר מדרשים, מדרש אגדה, מדרש שכל טוב ובראשית רבה

כ״ג נשים ישרות גדולות בצדקות היו בישראל, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, יוכבד, מרים, ה׳ בנות צלפחד, דבורה, אשת מנוח, חנה, אביגיל, אשה התקועית היא אשה חכמה, האלמנה של אליהו, השונמית, יהושבע, חולדה, נעמי, ואשה אחת מנשי בני הנביאים (מלכים ב ד׳:א׳), ואסתר המלכה (עי׳ מדרש משלי עה"פ אשת חיל שחושב תחת ה׳ בנות צלפחד: בתיה בת פרעה (שנתגיירה), רחב, בת שבע, מיכל, אשתו של עובדיה). ויש מהן נביאות, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה. ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים, ואלו הן: אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל. והראיה שלהן: בשרה נאמר ויאמר אלהים אל אברהם וגו' כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ברבקה כתיב ויאמר ה׳ לה וגו׳ ועוד ויאמר עשו בלבו וגו׳ ויוגד לרבקה. ברחל ובלאה נאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' ואח״כ נאמר ותען רחל ולאה וגו' כי כל העושר וגו׳. במרים נאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו׳ ואומר ותקח מרים הנביאה. בבנות צלפחד נאמר ותקרבנה בנות צלפחד וכו׳ כן בנות צלפחד דוברות. בדבורה נאמר ודבורה אשה נביאה וגו', ותשר דבורה. באשת מנוח נאמר ויהי איש אחד וגו׳ וירא מלאך ה׳ וגו׳. בחנה נאמר ותדור נדר ותתפלל חנה. באביגיל ויאמר דוד וגו׳ וברוך טעמך (שמואל א כ״ה:ל״ב). באשה חכמה נאמר אבל אשה אלמנה אני וגו׳ (שמואל ב י״ד:ה׳). באשה אלמנה המכלכלת אליהו נאמר קום לך צרפתה (מלכים א י״ז:ט׳). באשה השונמית שהחיה אלישע את בנה נאמר ויהי היום ויעבור אלישע וגו׳ (מלכים ב ד׳:ח׳). ביהושבע אשת יהוידע נאמר ותקח יהושבע בת המלך (דהי״ב כ״ב), ואשה אחת מנשי בני הנביאים (מלכים ב ד׳:א׳), בנעמי נאמר ותקח נעמי את הילד וגו׳ ותהי לו לאומנת (רות ד׳:ט״ז). בחולדה הנביאה בימי יאשיה נאמר ויצו המלך את חלקיהו הכהן וגו׳ וילך חלקיה אל חולדה הנביאה (מלכים ב כ״ב:י״ב). ועוד יש גיורות מן הגוים – בהגר נאמר וימצאה מלאך ה׳ (בראשית ט״ז:ז׳), ונאמר וישמע אלהים את קול הנער (שם כ״א). באסנת אשת יוסף נאמר אשר ילדה לו אסנת (שם מ״ו). במילדות פועה ושפרה נאמר ותיראן המילדות את האלהים (שמות א׳:י״ז).

ויאמר הגר שפחת שרי וגו'. אמרה למלאך מפני שרי גברתי אנכי בורחת. מכאן אמרו חז"ל שצריך האדם לומר המום שבו, ולפי שהמלאך קראה שפחת שרי, אמרה היא מפני שרי גברתי אנכי בורחת. מכאן אתה למד שלא נעשית הגר אשה אלא לאברהם, אבל לשרי נקראת שפחה:

עריה. כמו הוצאת מנדנה, כמו ואת ערום ועריה (יחזקאל טז ז), תעור קשתך (חבקוק ג ט), ועוררת קשתך שהיתה אות שבועות בינך ובין כל בשר כשראו מראיתה מטות לעיניהם יהיו בוטחין כי אמרך סלה קיים ולא יאבדו ממי המבול ועכשו הערמה ערי' וגלית מדת הדין בה, ואעפ"י שברית בינך ובין כל בשר שלא יאבדו במי המבול נהרות תבקע הארץ בקעת ממי הנהרות לתוך ים סוף ודנת בהם פרעה וחילו, ראוך במדת הדין הרים יחילו וכל הענין, אלמא במראית הקשת נראתה מדת הדין וכה דן הקב"ה את פרעה ומצרים כשם שדן בה את דור המבול ומידת הרחמים ומליצה האחד ובימתה קפצה היא והיא לפניהם להזכיר ברית האבות ושבועתו להם ואהבת בניהם שהאמינו בדבר קדשו ויצאו והלכו אחריו וסילק הקב"ה את שתי המידות ובימותיהן והמקטרגין והמליצה לפני מחנה ישראל והיתה שכינת קדשו מהלכת לפניהם באויר הקודש והנכבד, ומתוך האויר הנכבד היו רואין בראיית לבבם את היד הגדולה. ורואין איך היא בעצמו עושה נוראות על הים ומראין אותו באצבע מכח ראיית לבם ונשמותם שרואות את השכינה ממש דומין להו כאילו רואין ממש בעיניהם, ולכך הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה, ולכך הוא אומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), כי הנשמה בריה היא כעין חגב בעל כנפיים, והיא רואה ומבנת את הגוף. כשהקב"ה היה מדבר עם הנביאים היה כבודו נראה לנשמותיהן שבתוך גופתם, והנשמה מראה ללב, והגוף היה מרגיש ומבין ויודע הדבר ושומעו באר היטב שמיעה ממש, אבל ראיית כבוד ממש לא נראה לנביא בעין, זולתי לנשמתו וללבו של נביא, אז העביר הקב"ה את מידת אלו לפני מחנה ישראל והוליכן מאחריהן, כדי להגן על ישראל וליפרע ממצרים שאל ר' נתן את רשב"י כל מקום אתה מוצא מלאך סמוך לשם קודש אין השם אלא בי"ה, שנא' וימצאה מלאך ה' (בראשית טז ז), וירא מלאך ה' (שמות ג ב), וכאן כתיב מלאך האלהים, אמר לי אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה [שעה] אם לנצל ואם ליאבד, לכך כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, כדי להגן עליהם. וילך מאחריהם, והשכינה עמדה לפניהם: