בראשית ט:ב מדרש: אוצר מדרשים, מדרש אגדה, מדרש תנחומא ותנחומא בובר

המלך השני – זה נמרוד הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל וגו' (בראשית י׳:י׳), וכל בני אדם היו יראים ממנו. ומפני מה זה מלך? אמר ר׳ ישמעאל, אותן הבגדים שהיו על אדם וחוה כל חיה ועוף שרואין אותם היו משתחוים לפניהם מפני שהקב״ה נתן יראתם עליהם, דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על וגו' (שם ט׳), וכשחטאו ונטרדו מן הגן הפשיטן הקב״ה מעליהם, דכתיב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג), כבהמה זו שמפשיטין את עורה ממנה. וכיון שמת אדם הראשון, הפקידם לשת, ושת לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם לעבר, ונמרוד הרשע נלחם עם עבר ולקחם ולבשם ויצא לשדה, וכיון שהיו רואין אותו החיות והבהמות והעופות, היו באין להשתחוות לפניו והוא תופשן, היינו דכתיב הוא היה גבור ציד לפני ה׳ וגו׳, וכיון שנולד עשו וגדל, עמד והרגו ולקחם. וכיון שהיה עשו יוצא לשדה, כל בהמה וחיה ועוף שהיו רואין אותו היו באים ומשתחוים לפניו והוא תופשן, ואותו יום שבקש לצוד ציד לאביו כדי שיברכו, לקחתן רבקה אמו והחביאתן כדי לעכבו, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות וגו' (שם כ״ז), וכשהריח יצחק את ריחן בא לו ריח גן עדן, שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ (שם), שדה – זו גן עדן, שנאמר לכה דודי נצא השדה (שיר השירים ז׳:י״ב).

ומוראכם. לפי שחטאו דור המבול, השליט עליהם את החיות, ולא שהיה נח ובניו צדיקים נתן מוראם על כל החיות, וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שידמה בעיניה כבהמה. ועל ז' מצות נצטווה נח ובניו ותולדותיו, על הדינים, ועל קללת השם, ועל ע"ז, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל אבר מן החי, שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב טז), ויצו אלו הדינים, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (בראשית יח יט), ה' היא ברכת השם, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), אלהים זה ע"ז, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ ג), האדם זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), לאמר זה גילוי עריות, שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמי' ג א), מכל עץ הגן זה גזל, שנאמר מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה עד), אכל תאכל זה אבר מן החי, וכן הוא אומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ד):

דָּבָר אַחֵר, אָדָם כִּי יִהְיֶה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָיֹם וְנוֹרָא וְגוֹ' (חבקוק א, ז). הַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְפַרְעֹה וּבֶאֱדֹם וּבְסַנְחֵרִיב וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר. בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיצַד. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בְּרָאוֹ כִּדְמוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א, כז). וּכְשֶׁבְּרָאוֹ, בְּרָאוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' (דברים ד, לב). וְהָיָה שׁוֹלֵט בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית א, כח). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמוֹרָאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה וְגוֹ' (שם ט, ב). לָכֵן נֶאֱמַר, אָיֹם. וְנוֹרָא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א, ז), זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וְגוֹ' (בראשית ג, ו). וּמִנַּיִן שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: עֶצֶם מֵעַצְמִי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (שם ב, כג). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זוֹ חַוָּה שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה פַּרְעֹה שֶׁהָיָה קוֹזַאקְרָטוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ (תהלים קה, כ). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה מִתְגַּדֵּל בְּבֵיתוֹ וְהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא בֶּן בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִיאֵהוּ וְגוֹ' (שמות ב, י). וְעָמַד וְהֵבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ וְגוֹ' (שם ג, י). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אַמִּי, הַמַּטֶּה, מַשּׂוֹי אַרְבָּעִים סְאָה הָיָה, וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה, וְעֶשֶׂר מַכּוֹת חֲקוּקוֹת עָלָיו בִּכְתַב נוֹטְרִיקוֹן דצ״ךְ עד״ש באח ״ב. וּמֹשֶׁה הָיָה מַבִּיט בַּמַּטֶּה וְרוֹאֶה אֵיזֶה מַכָּה רְאוּיָה לָבוֹא עַל פַּרְעֹה, וּמְבִיאָהּ עָלָיו. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא זֶה פַּרְעֹה. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה מֹשֶׁה. וְאַף הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִגּוֹג וּמָגוֹג וְחֵילוֹתָיו, שָׁם עִמָּהֶם גָּדַל בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבַּץ וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ (ישעיה כז, י). דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה אֱדֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֶמְתָנִי וְתַקִּיפָא וְגוֹ' (דניאל ז, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה, שֶׁהָיָה גֵּר אֱדוֹמִי וְהָיָה מִתְנַבֵּא עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲזוֹן עוֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לֶאֱדֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ (עובדיה א, א). הֱוֵי, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה אֱדֹם. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה עוֹבַדְיָה. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא, זֶה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְאַחֲרִיב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאוֹרֵי מָצוֹר (מ״ב יט, כד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי (שם יח, לה). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל (ישעיה ח, ח). אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אוּכְלֻסִין הָיָה מְסַפֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו, הַמֻּטָּה הַזּוֹ שֶׁל תַּרְנְגוֹל אֶחָד מִן שִׁשִּׁים בִּכְנָפָיו. כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם, אָמַר לְאוּכְלֻסָּיו, שִׁכְבוּ הַלַּיְלָה וּבַבֹּקֶר אָנוּ מַשְׁלִיכִים לְתוֹכָהּ אֶת הַטַּבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ וְנִסְקֹל אוֹתָם בָּהֶם. הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו, שֶׁכְּשֶׁעָלָה לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיב אוֹתָהּ וְלֹא עָלְתָה בְיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ' (מ״ב יט, לה), וּכְתִיב: וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וְגוֹ' (דה״ב לב, כא). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה סַנְחֵרִיב. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁהֲרָגוּהוּ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִּיב בָּהּ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה (ישעיה יד, יג). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁנִּטְרַד נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ, מִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְגוֹ' (דניאל ד, כב). כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיָה אֱוִיל מְרֹדָךְ בְּנוֹ מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. כְּשֶׁחָזַר, חֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. וְכָל מִי שֶׁנֶּחְבַּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יָדוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲסִירָיו לֹא פָתַח בַּיְתָה (ישעיה יד, יז). כְּשֶׁמֵּת נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּקְּשׁוּ לְהַמְלִיךְ לֶאֱוִיל מְרֹדָךְ, וְנִכְנְסוּ עָלָיו לְהַמְלִיכוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם. אָמַר לָהֶם: בָּרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי לָכֶם וּלְפִיכָךְ נֶחְבַּשְׁתִּי, וְעַכְשָׁו אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם, שֶׁמָּא הוּא חַי וְיַעֲמֹד וְיַהַרְגֵנִי. עָמְדוּ עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּגְרָרוּהוּ מִקִּבְרוֹ וְהוֹצִיאוּ, וְרָאָה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֵת, וְהִמְלִיכוּהוּ. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב וְגוֹ' (ישעיה יד, יט). הֱוֵי אוֹמֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זֶה אֱוִיל מְרֹדָךְ. דָּבָר אַחֵר, אָיֹם וְנוֹרָא הוּא, זֶה בְּנֵי אָדָם, שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּכָל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, דִּכְתִּיב בָּהּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶךָ כָּל שָׁתָה תַּחַת רַגְלָיו (תהלים ח, ז). מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חוֹטֵא, הֲרֵי מֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין בְּגוּפוֹ. לָמָּה, שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁסָּרַח עָלָיו עַבְדּוֹ, מֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וְכוֹבְלוֹ, מֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וּמַכֵּהוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מִגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם רוֹדֶה אוֹתוֹ. וּמִנַּיִן, מִמַּה שֶׁכָּתוּב בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ' (ויקרא יג, ב). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה (ישעיה מו, י). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, חַי אָנִי נְאֻם ה' (שם מט, יח). זֶהוּ הָאָמוּר בָּעִנְיָן אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע, אַתָּה, לֹא יְגֻרְךָ רָע.