וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃
בראשית רבה
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וגו' - גמליו של אברהם אבינו היה ניכרים, בכל מקום שהיו יוצאים, יוצאים זמומים. וכל טוב אדוניו בידו רבי חלבו אמר: זו דיאתיקי. ויקם וילך אל ארם נהרים ר' יצחק אמר: בן יומו. הוא דעתיה דר' יצחק. ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי. (תהלים ס) הרעשתה ארץ פצמתה רפה שבריה כי מטה הרעשתה ארץ, בימי אברהם. פצמתה, בימי אליעזר. רפה שבריה, בימי יעקב. כי מטה, בימי ישבי בנוב, הה"ד (שמואל ב כב): ישבי בנוב, אשר בילידי הרפה, אניף במגיניה, וקפץ דוד לאחוריו תמניא עשר אמין, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה. זה נתיירא לומר: אם לאחוריו קפץ כדין, לקמוי מה? וזה נתיירא מזה לומר: אין במגינא אניפי כדין, איך אנא יכול למוקמיה ביה? באותה שעה אמר דוד: הלואי הוה לי חד מן בני אחתי, דייתי ויסייעני, מיד ויעזר לו אבישי בן צרויה. לאחורי תרעא הוה קאים, אתמהא?! רבנן אמרי: אפילו היה בסוף העולם, הטיסו הקדוש ברוך הוא והביאו בהרף עין, שלא יהיה אותו צדיק עומד ומצטער. הה"ד (שם): ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו. אז נשבעו אנשי דוד לאמר: לא תצא אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל. ויברך הגמלים, מחוץ לעיר ארבעינון:
בראשית רבה
לעת ערב לעת צאת השואבות - אמר רבי הונא: בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחים, הוא מצית מה אינון אמרין: לעת ערב, לעת צאת השואבות.