ויישם [וַיּוּשַׂ֤ם] לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃
בראשית רבה
ויבא האיש הביתה וגו', התיר זמומיהם. ר' הונא ור' ירמיה, שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר? חמרתיה דר' פנחס בן יאיר נסבוה לסטאי, עבדת גבון תלתא יומין, ולא טעמת כלום. אמרין: סופה מייתה, ותסרי מערתא עלינו, נמסרה לרבונה. שלחוה ועלת בביתא דמרה, כיון דעלתה נהקת וחכים קלה. אמר: פתחו לאותה העניה, ויהבו לה דתיכול, דאית לה תלתא יומין דלא טעמה מידי, יהבין לה שעורין, לא טעמתון. אמרין ליה: רבי, יהבינן לה שערין ולא טעמתון. אמר לו: תקנתיהו? אמרון ליה: אין אפיקתון דמאי? אמרו: לא כן אלפין רבי, הלוקח זרע לבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי?! אמר לו: מאי נעביד לה, והיא מחמרה על גרמה. ר' ירמיה שלח לרבי זעירא חד קרטיל דתאינין. רבי ירמיה אמר אפשר רבי זעירא אכילהון, דלא מתקנן?! רבי זעירא אמר אפשר לרבי ירמיה דלא משלח להון מתקנן?! בין דין לדין, איתאכלון תאנים בטיבלייהו. למחר קם ר' ירמיה עם רבי זעירא. אמר ליה: תקנת אילין תאנייא? אמר ליה: לא! אמר רבי אבא בר ימינא לרבי זעירא: אין הוון קדמאין מלאכין, אנן בני נש! ואין הוון בני נשי, אנן חמרין, ולית אנן כחמרתיה דר' פנחס בן יאיר, חמרתיה דר' פנחס בן יאיר יהבון לה שערי דטיבלא, לא אכלת יתהון, ואנן אכלינן תאנייא דטבילין. ויתן תבן ומספוא לגמלים אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים. הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו, אלא מריבוי המקרא. ר' שמעון בן יוחאי אומר: טמא הטמא. ר' אליעזר בן יוסי אומר: זה וזה. ומים לרחוץ רגליו, ורגלי האנשים אשר אתו אמר רבי אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות, מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים, צריך לכתוב. והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו, אלא מריבוי המקרא. ר' שמעון בן יוחאי אומר: טמא הטמא. ר' אליעזר בן יוסי אמר: זה וזה.