בראשית כד:סא מדרש: עין יעקב, מדרש שכל טוב, בראשית רבה ומדרש אגדה

ד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ז׳:ח׳) "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה". רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כ״ג:י״א) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". רַבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָא"ו דְּטָהוֹר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א כ׳:כ״ו) "כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר". תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁהֲרֵי בְּזָב קְרָאוֹ: 'מֶרְכָּב', וּבְאִשָּׁה קְרָאוֹ: 'מוֹשָׁב', וְאוֹמֵר: (איוב ט״ו:ה׳) "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים", וְאוֹמֵר: (שם לג) "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ". מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי בִּדְאוֹרַיְתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לָא, תָּא שְׁמַע: [וְאוֹמֵר]: "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים". וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי בִּדְרַבָּנָן, אֲבָל בְּמִילֵי דְּעָלְמָא לָא, תָּא שְׁמַע: [וְאוֹמֵר]: "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ". [וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ: 'מֶרְכָּב'? וְהָכְּתִיב: (בראשית כ״ד:ס״א) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"? הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא הִיא. וְהָכְּתִיב: (שמות ד׳:כ׳) "וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר"? הָתָם, מִשּׁוּם בָּנָיו, אוֹרְחָא הוּא. וְהָכְּתִיב: (שמואל א כ״ה:כ׳) "וְהִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר"?! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא, אוֹרְחָא הוּא. וְאִיבָּעִית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד אִיכָּא. וְאִיבָּעִית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד נַמִּי לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּהַר אִיכָּא. וּבְאוֹרַיְתָא מִי לָא כְּתִיב 'טָמֵא'? אֶלָּא כָּל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשְׁתָּעִי בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, כָּל הֵיכָא דִּנְפִישִׁין מִילֵי, מִשְׁתָּעִי בְּלָשׁוֹן קְצָרָה, כִּדְאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: "לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה". וְכָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד? וְהָא 'רוֹכֶבֶת' וְ'יוֹשֶׁבֶת' דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וְקָאָמַר: "רוֹכֶבֶת"! רֹכֶבֶת כְּתִיב. הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, דַּהֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַב, חַד אָמַר: שְׁוִיתִינָן הַאי שְׁמַעְתָּא כְּ"דָבָר אַחֵר מְסַנְקָן", וְחַד אָמַר: שְׁוִיתִינָן הַאי שְׁמַעְתָּא כִּ"גְדִי מְסַנְקָן", וְלָא אִישְׁתָּעִי רַב, בַּהֲדֵי דְּהַאִיךְ]. הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, דַּהֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, וְחַד מִנַיְהוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאַמְרֵי לָהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְחַד מִנַיְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר לְהוּ: "מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה"? וְחַד אָמַר: "מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה"? אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים, עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. הַנְהוּ תְּלָתָא כַּהֲנֵי, חַד אָמַר [לְהוּ]: הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל. וְהָתַּנְיָא: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה? לָא תֵּימָא: "שֶׁמֶץ פְּסוּל", אֶלָּא אֵימָא: "שַׁחַץ פְּסוּל". וְאִי בָּעִית אֵימָא: שַׁאנִי הָתָם, דְּאִיהוּ הוּא דְּאַרַע אַנַּפְשֵׁיהּ.

ולפי שמצות חמץ חמורה היא וחייבין עליו מלקות בפחות מכזית וכרת בכזית, לכך שנו במשנתם להתחיל לחפש אחריו כדי להשבית מלילי ארבעה עשר. דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. ובעינא בגמרא מאי אור, רב הונא אמר נגהי, רב יהודה אמר לילי, וקא סלקא דעתי דמאן דאמר נגהי אורה ממש, דכתיב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), ומותבינן ומשנינן ואסיקנן הלכתא דבין רב הונא ובין רב יהודה אור אורתא הוא, דהיינו לילי, ולא פליגי מר כי אתריה, ומר כי אתריה, באתרא דרב הונא קרי נגהי, כדכתיב ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו' (ישעיה ס יט), וכתיב [ונגה] כאור תהי' (חבקוק ג ד). באתרא דרב יהודה קרו לילי כפירושי', ותנא מאי טעמה לא תני לילי כפירושי', משום דאתחיל ליה לישנא מעליא, כגון הנהו דקרו לסמיא סגי נהור. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, משום דדרכו של איש לרכוב, ובאשה קראו מושב, דכתיב וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא טו כ), לפי שמרכב הוא פיסוק רגלים, ודרך גנאי הוא להזכיר פיסוק הרגלים גבי אשה במקום שאפשר להזכיר בלשון כבוד, והאי דכתיב ותרכבנה על הגמלים (בראשית כד סא), משום ביעתותא דגמלא שמא תפול, וכן מפורש באיוב כי יאלף עונך ביך ותבחר לשון ערומים (איוב טו ה), אמרו לו חוטא אתה שאין אתה מספר בלשון כבוד כלפי בוראך, ויש לך לבחור לשון ערומים, שיש בהם ערמומית והשכל לספר בלשון כבוד ולפתות את בוראם, ואפילו במילי דרבנן נמי צריך לספר בלשון כבוד, שנאמר ודעת שפתי ברור מללו (איוב לג ג), כבר הברור מתוך הצרורות:

ותקם רבקה ונערותיה וגו' - אמר רבי לוי: שכן דרך הגמלים גדלים במזרח. רבנן אמרי: מה גמל זה, יש בו סימן טומאה וסימן טהרה, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. ותלכנה אחרי האיש, שכעור לאיש להיות מהלך אחר האשה. ויצחק בא, מבוא אתא ממיתא. ולהיכן הלך? באר לחי רואי, הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה: לחי העולמים, ראה בעלבוני. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב): תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכן הוא אומר (שם נה): ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו':