בראשית כו:ל מדרש: ספר הישר (מדרש) ואוצר מדרשים

ויהי בימים ההם אחרי מות אברהם, ויביא ה׳ על הארץ בשנה ההיא רעב גדול וכבד. ויהי בהיות הרעב בארץ כנען ויקם יצחק לרדת מצרימה מפני הרעב, כאשר עשה אברהם אביו. וירא ה׳ אל יצחק בלילה ההוא ויאמר אליו אל תרד מצרימה, קום לך גררה אל אבימלך מלך פלשתים ושב שם עד תם הרעב. ויקם יצחק וילך גררה כאשר ציוה אותו ה׳, וישב שם יצחק שנה תמימה. ויהי כבוא יצחק גררה, ויראו אנשי הארץ את רבקה אישתו כי טובת מראה היא. וישאלו כל אנשי גרר את יצחק לאישתו, ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אישתו פן יהרגוני עליה אנשי הארץ. וילכו שרי אבימלך ויהללו את האישה אל אבימלך, ולא ענה אותם אבימלך דבר ולא שת לבו אל דבריהם. אך שמע כי הגידו לו כי אמר האיש אחותי היא, וידע המלך את הדבר הזה בלבו. ויהי מקץ שלושה חודשים לשבת יצחק בארץ, וישקף אבימלך בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אישתו. כי ישב יצחק בבית המלך החיצונה, ותהי בית יצחק נגד בית המלך. ויאמר המלך אל יצחק, מה הדבר הזה אשר עשית לנו באמרך על אישתך אחותי היא. כמעט שכב אחד העם מגדוליהם את אישתך, והבאת עלינו אשם. ויאמר יצחק אל אבימלך כי יראתי פן אמות על אישתי, על כן אמרתי אחותי היא. בעת ההיא ציוה אבימלך לכל שריו וגדוליו, ויקחו את יצחק ואת רבקה אישתו ויביאום לפני המלך. ויצו המלך וילבישו את שניהם לבוש מלכות, וירכיבום ברחוב העיר. ויקראו לפניהם בכל הארץ לאמור זה האיש וזאת אישתו, כל הנוגע באיש הזה ובאישתו מות יומת. וישב יצחק ואישתו בית המלך, ויהי ה׳ את יצחק וילך הלוך וגדל לא חסר דבר. ויתן ה׳ את יצחק לחן בעיני אבימלך ובעיני כל עבדיו, ויעש אבימלך עם יצחק טובה. כי זכר אבימלך את השבועה ואת הברית, אשר היה בין אביו ובין אברהם. ויאמר אבימלך אל יצחק המה כל הארץ לפניך, כטוב בעיניך שב עד אשר תשוב אל ארצך. ויתן אבימלך ביד יצחק שדות וכרמים ומיטב ארץ גרר לזרוע ולקצור ולאכול את פרי האדמה, עד אשר יכלו ימי הרעב.

גדולה ענוה שנשתבח בה אברהם אבינו ע״ה, מפני שהיו בני דורו גדולים שבהם מנשאין אותו כגון עפרון החתי והיו קוראין אותו אדוני וגו׳, והוא ע״ה היה משפיל עצמו במדת הענות והצניעות עמהם ואפילו לפני הפחותים שבהם, שנאמר וישתחו אברהם לפני עם הארץ (בראשית כ״ג י״ב). גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק ע״ה שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו וכשבא לו אבימלך לא גבה לבו ולא שלם לו במעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו באהבה והאכילהו והשקהו לו ולאנשיו, שנאמר ויעש להם משתה וגו׳ וישלחם יצחק וילכו מאתו (שם כ״ו ל׳). גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אע"ה שמפני ענותנותו היה קורא לעשו אדוני שנאמר כה תאמרון לאדוני לעשו (שם ל״ב ה׳), ולכך היה כותב רבינו הקדוש לאנטוגינוס נאם עבדך יהודה, אמר כי לא טוב אנכי מאבותי. גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע׳׳ה שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר י״ב ג׳) מה ת״ל מכל האדם? אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בה כנון המלכות והנבואה והחכמה, ואע״פ שהיו בו כל המדות הללו ענו מאד מכל האדם. גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן ע״ה בנוהג בבני אדם, אדם מכבד (מטאטא) את ביתו בבגדים בלות שמא מתטנף הוא בכליו והוא מכבד, אבל אהרן ע״ה לובש ח׳ בגדים ודומה לחתן בחופה, ואעפ״כ והרים את הדשן. גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר שנאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו׳ (שם ג׳ ל״ב) ואעפ״כ היה משפיל את עצמו לפני גדולת הקב״ה והיה נושא בעצמו קטרת הסמים ושמן המאור ומנחת התמיד ושמן המשחה, קטרת הסמים בימינו ושמן המאור בשמאלו ומנחת התמיד תלויה בזרועו ושמן המשחה תלויה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי, אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך שנאמר אל תתהדר לפני מלך (משלי כ״ה ו'). גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים שכל ישראל היו מהלכין כאחד והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שטוענין בעגלה, ואפילו הכי לא נתגאו ולא אמרו אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך שנאמר אל תתהדר לפני מלך. גדולה ענוה שבה נתגדל שאול שהרי כשאמר לו שמואל ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולכל בית אביך (ש״א ט׳ כ׳) והוא הקטין עצמו וא״ל הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה, וכשבקשו למשוך אותו הטמין עצמו עד שהפילו גורלות שנאמר ויאמר ה׳ הנה הוא נחבא אל הכלים (שם י׳ כ״ב). גדולה ענוה שבה נתגדל דוד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום וגו׳ (ש״ב ז׳ י״ח), ואמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כ״ב ז׳).