בראשית כז:טו מדרש: אוצר מדרשים, דברים רבה, תנחומא בובר ופסיקתא דרב כהנא

המלך השני – זה נמרוד הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל וגו' (בראשית י׳:י׳), וכל בני אדם היו יראים ממנו. ומפני מה זה מלך? אמר ר׳ ישמעאל, אותן הבגדים שהיו על אדם וחוה כל חיה ועוף שרואין אותם היו משתחוים לפניהם מפני שהקב״ה נתן יראתם עליהם, דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על וגו' (שם ט׳), וכשחטאו ונטרדו מן הגן הפשיטן הקב״ה מעליהם, דכתיב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג), כבהמה זו שמפשיטין את עורה ממנה. וכיון שמת אדם הראשון, הפקידם לשת, ושת לחנוך, וחנוך לנח, ונח לשם, ושם לעבר, ונמרוד הרשע נלחם עם עבר ולקחם ולבשם ויצא לשדה, וכיון שהיו רואין אותו החיות והבהמות והעופות, היו באין להשתחוות לפניו והוא תופשן, היינו דכתיב הוא היה גבור ציד לפני ה׳ וגו׳, וכיון שנולד עשו וגדל, עמד והרגו ולקחם. וכיון שהיה עשו יוצא לשדה, כל בהמה וחיה ועוף שהיו רואין אותו היו באים ומשתחוים לפניו והוא תופשן, ואותו יום שבקש לצוד ציד לאביו כדי שיברכו, לקחתן רבקה אמו והחביאתן כדי לעכבו, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות וגו' (שם כ״ז), וכשהריח יצחק את ריחן בא לו ריח גן עדן, שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳ (שם), שדה – זו גן עדן, שנאמר לכה דודי נצא השדה (שיר השירים ז׳:י״ב).

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה (דברים ב, ג), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא זָהִיר בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, מַהוּ שְׂכָרוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא כִּבּוּד אָב וָאֵם וכו'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אֵי זֶהוּ כִּבּוּד אָב וָאֵם, אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה דָּמָה בֶּן נְתִינָה בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיְתָה אִמּוֹ חַסְרַת דַּעַת, וְהָיְתָה מַסְטַרְתּוֹ בֵּין חֲבֵרָיו, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לָהּ אֶלָּא דַּיֵּךְ אִמִּי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ פַּעַם אַחַת בָּאוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ לִקַּח הֵימֶנּוּ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִכְּלִי כֹּהֵן, שֶׁהָיָה דָּר בְּאַשְׁקְלוֹן, וּפָסְקוּ עִמּוֹ בְּאֶלֶף זְהוּבִים, נִכְנָס וּמָצָא רַגְלוֹ שֶׁל אָבִיו פְּשׁוּטָה עַל הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה אֶבֶן טוֹבָה בְּתוֹכָה וְהָיָה יָשֵׁן, וְלֹא בִּקֵּשׁ לְצַעֲרוֹ וְיָצָא לַחוּץ רֵיקָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הוֹצִיאָהּ כַּסְּבוּרִין שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶן יוֹתֵר, וְהֶעֱלוּ דָּמֶיהָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. כְּשֶׁנֵּעוֹר אָבִיו מִשְׁנָתוֹ נִכְנָס וְהוֹצִיאָהּ לָהֶן, בִּקְּשׁוּ לִתֵּן לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם חַס לִי, אֵינִי נֶהֱנָה מִשְׂכַר אֲבוֹתַי, אֶלָּא, בַּדָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁפָּסַקְתִּי עִמָּכֶם, אֶלֶף זְהוּבִים, כָּךְ אֲנִי נוֹטֵל מִכֶּם. וּמַה שָֹּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה, וּמְכָרָהּ יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא כִּבֵּד בְּרִיָּה אֶת אֲבוֹתָיו כְּמוֹ אֲנִי אֶת אֲבוֹתַי, וּמָצָאתִי שֶׁכִּבֵּד עֵשָׂו לְאָבִיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כֵּיצַד, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִי בְּכֵלִים צוֹאִים, וּכְשֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ לַשּׁוּק הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אוֹתָן הַכֵּלִים וְלוֹבֵשׁ כֵּלִים נָאִים וְיוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל עֵשָׂו לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא אוֹתָן כֵּלִים שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיו, הֵן מְעֻלִּים. תֵּדַע לְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא לָצוּד וּלְהָבִיא לְאָבִיו שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתוֹ, מֶה עָשְׂתָה רִבְקָה שֶׁהָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ, נָתְנָה לוֹ מַטְעַמִּים וְאָמְרָה לוֹ לֵךְ אֵצֶל אָבִיךָ וְטֹל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁלֹא יִטֹּל אוֹתָן אָחִיךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לָהּ יַעֲקֹב אִמִּי אֵין אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁעֵשָׂו אָחִי (בראשית כז, יא): אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק, שֶׁלֹא יַרְגִּישׁ אָבִי שֶׁאֵינִי עֵשָׂו וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ בְּפָנָיו, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, יב): אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וגו'. אָמְרָה לוֹ בְּנִי אָבִיךָ עֵינָיו כֵּהוֹת וַאֲנִי מַלְבֶּשֶׁת אוֹתְךָ אוֹתָן כֵּלִים נָאִים שֶׁאָחִיךָ לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיךָ, וְאַתָּה נִכְנָס אֶצְלוֹ וְהוּא אוֹחֵז בְּיָדְךָ וְסָבוּר בְּךָ שֶׁאַתָּה עֵשָׂו וּמְבָרֵךְ אוֹתְךָ, וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, טו): וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו וגו', שֶׁבָּהֶן הָיָה לָמוּד לְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז, טו): וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב. לְפִיכָךְ כְּשֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב אֶצְלוֹ מַה יִּצְחָק אוֹמֵר לוֹ (בראשית כז, כב): הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, בֵּרַךְ אוֹתוֹ וְיָצָא לוֹ, וּבָא עֵשָׂו וְנִכְנַס אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ מִי אַתָּה מֵסִיחַ עִמִּי בְּלֵב [נסח אחר: בקול] גָּדוֹל, אָמַר לוֹ (בראשית כז, לב): אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת קוֹלוֹ יָדַע שֶׁעֵשָׂו הוּא, אָמַר לוֹ בְּנִי (בראשית כז, לה): בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל עֵשָׂו צֹוֵחַ וְאוֹמֵר בּוֹא וּרְאֵה מֶה עָשָׂה לִי הַתָּם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, לֹא דַי שֶׁצָּחַק לִי עַל שֶׁמָּכַרְתִּי לוֹ אֶת בְּכוֹרָתִי, (בראשית כז, לו): וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי, הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֵשָׂו הָיָה זָהִיר בִּכְבוֹד אֲבוֹתָיו. אָמַר רַבִּי יוּדָן כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מִלְחָמָה, הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אוֹתוֹ הַר שֶׁהָאָבוֹת קְבוּרִים בּוֹ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אֵין אַתֶּם יְכוֹלִין לְהִזְדַוֵּג לוֹ, עַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ שְׂכַר הַכִּבּוּד שֶׁכִּבֵּד אֶת אֵלּוּ שֶׁקְּבוּרִין בָּהָר הַזֶּה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן, רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה.

רב לכם סוב את ההר, סיבב את ההר הרבה כיבד עשו ליצחק אביו, אמר רבן שמעון בן גמליאל כיבד עשו מה שלא הייתי יכול לכבד אני את אבי, כשהייתי נכנס אצל אביו לשרתו, לא הייתי לובש כלים נאים, אבל עשו לא בהכלים שהיה לובש בחוץ היה לובש ומשרת אביו, ומה היה עושה, היה פושט בגדים שהיה משרת בהם, ולובש בגדים נאים, שנאמר ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית (בראשית כז טו), לפיכך הרבה כיבד את הורו, ומשאני פורע לו כיבוד אבותיו, אני פורע ממנו, שנאמר [כי] כה אמר ה' צבאות אחר כבוד שלחני את הגוים השוללים אתכם (זכריה ב יב), אבל עכשיו רב לכם.