וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
א״ר אלעזר מ״ד (מיכה ד ב) והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב. אלהי אברהם אלהי יצחק לא נאמר אלא אלהי יעקב לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב יד) בהר ה׳ יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. א״ר יוחנן גדול יום קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר (הושע ב ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל וכתיב (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:
מדרש שכל טוב
ויקח לו יעקב מקל לבנה. לבנה הוא אילן ואין לו שם אחר במקרא ובלשון הקודש, ומתרגמינן חוטרא דלבן, ודומה לו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה וגו' (הושע ד יג), ותרגם יונתן בן עוזיאל תחות בלוט ולבן ובוטמה ארי מעפאי טולה. והיה לקח יעקב בד כעין מקל של אילן לבנה כשהוא לח ולא יבש, כדי שיחשוף היטב, ולמה לבנה על שם האבן אשר שם מראשותיו, שהיתה לבנונית, ומקל של אילן לוז, על שם העיר לוז, שנראתה עליו שכינה בחלום, שנאמר אל שדי נראה [אלי] בלוז (בראשית מח ג), וכתיב ואולם לוז שם העיר בראשונה (שם כח יט). ומקל של ערמון, על שם ערמומיות של לבן הארמי שהיה מחליף את משכורתו:
בראשית רבה
וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן וגו' ויצק שמן על ראשה - שופע לו מן השמים, כמלא פי הפך. ואולם לוז, היא לוז שצובעין בה את התכלת. היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה. היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם. הזקנים שבה מה עושין להם? כיון שהם זקנים הרבה, מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים. אמר רבי אבא בר כהנא: למה נקרא שמה לוז? כל מי שנכנס בה, הטריף מצות ומעשים טובים כלוז. ורבנן אמרי: מה לוז אין לה פה, כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. אמר רבי סימון: לוז היה עומד על פתחה של עיר. ר' אלעזר בשם ר' פנחס בר חמא אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה, והיה לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה, דרך המערה לעיר, הה"ד (שופטים א): ויראו השומרים והנה איש יוצא מן העיר, ויאמרו לו: הראנו נא את מבוא העיר (וגו'). ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו. ר' ינאי ור' ישמעאל עבד לה הפטרה, מה אם זה, שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו, אלא על שהראה להם באצבע, ניצול מן הפורעניות, ישראל שעושים חסד עם גדוליהם בידיהם וברגליהם, על אחת כמה וכמה!