בראשית כט:כג מדרש: שמות רבה, תנחומא בובר, אגדת בראשית ובראשית רבה

ותיראן המילדות את האלהים - עליהן נאמר (משלי לא, ל): אשה יראת ה' היא תתהלל. ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, להן לא נאמר, אלא אליהן. אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד, שתבע אותן להזדוג להם ולא קבלו ממנו. ותחיין את הילדים וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקימו את הילדים?! למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים? יש קלוס בתוך קילוס, לא דין שלא קימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות. יש מהם שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות, ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: ותחיין את הילדים. דבר אחר: ותחיין את הילדים יש מהם שראויים לצאת חגרים, או סומים, או בעלי מומין, או לחתוך בו אבר, שיצא יפה. ומה היו עושות? עומדות בתפילה, ואומרות לפני הקדוש ברוך הוא: אתה יודע, שלא קימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקים, רבון העולם! יצא הולד לשלום, שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו, לומר: הרי יצאו בעלי מומים, שבקשו להרוג אותם. מיד היה הקדוש ברוך הוא שומע קולן ויוצאין שלמים. אמר רבי לוי: הרי אמרת את הקלה, אמור את החמורה, יש מהן שראויין למות בשעת יציאתן, או אמן לסכן בם ולמות אחר יציאתן, והיו עומדות בתפילה ואומרות להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! תלה להם עכשיו, ותן להם נפשותיהם, שלא יאמרו ישראל: הן הרגו אותן. והקדוש ברוך הוא עושה תפילתן, לפיכך, ותחיין את הילדים. ותחיין, אלו האמהות. הילדים, הילדים ממש. דבר אחר: ותיראן המילדות קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמה שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו, (בראשית כב, יב): כי עתה ידעתי כי ירא אלהים וגו'. אמרו: אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק, והיה זן את העוברים ואת השבים, בני אדם ערלים, ואנו לא דינו שאין לנו להאכילן, אלא להרוג אותן?! אנו נחיה אותן! כיון שראה פרעה שלא עשו גזרתו, שלח וקרא אותן, הדא הוא דכתיב: ויקרא מלך מצרים למילדות:

ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (שם), למה שנאמר שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו ל), לא עשה אלא וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו' לו לאשה (בראשית כח ט), אמר יעקב בשביל הברכות היה מבקש להרגני, וכשאטול את לאה אשתו, מי יודע אם יניח למחלת בת ישמעאל, ויבא עלי ויאמר לי, לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי, לפיכך אמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל וגו' (שם כט ח), אילולי כן יש אדם שנוטל אשה ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה, אלא ללמדך שהיתה לאה יושבת לשמו של עשו, אמר יעקב אעבדך שבע שנים וגו', וכשראה לבן כך, אמר הריני נותן את הגדולה מיד, ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו', אמר לו יעקב וכך היו התנאים, הלא ברחל עבדתי עמך, ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו וגו', ויעש יעקב כן וגו', התחיל מחבבה יותר מלאה, אמר הקב"ה הריני נותן ללאה בנים כדי שתהא חביבה יותר מרחל, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה.

[ה] ד"א וירא ה' בפני מי היתה שנואה, בפני בעלה, למה שהוכיחה אותו, אימתי, שנאמר ויעבד יעקב ברחל וגו' כימים אחדים (בראשית כט כ). מה שאמרה לו רבקה אמו, וישבת עמו ימים אחדים (שם כז מד). ויאהב יעקב (בראשית כט יח). ויאמר יעקב אל לבן הבה וגו' (שם שם כא), ויהי בערב וגו' (שם שם כג), כל הלילה היה משמש עמה סבור שהיא רחל, כיון שעמד בבוקר והנה היא לאה, אמר לה ברתיה דרמאה, למה רמית אותי, אמרה לו ואת לא רמית באביך, כשהיה אומר לך האתה זה בני עשו והיית אומר אנכי עשו בכורך (בראשית כז יט), ואת אומר למה רימיתני, אביך לא אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (שם שם לה), ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה, אמר הקב"ה אין רפואתה של זו אלא אם יהיה לה בנים, הריני נותן לה בנים, ובעלה נכפף לה, לפיכך וירא ה' כי שנואה לאה. [ויפתח את רחמה], ודוד מקלס ואומר עושה משפט לעשוקים וגו' ה' מתיר אסורים (תהלים קמו ז).