בראשית כט:כז מדרש: מדרש לקח טוב, פרקי דרבי אליעזר, מדרש אגדה ובראשית רבה

ואלה שמות בני לוי. לפי שהזכיר למעלה את ראובן ושמעון, אמר ואלה שמות בני לוי לתולדותם גרשון וקהת ומררי ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה, לוי ירד למצרים בן ארבעים ושלשה שנה, שהרי בשנה שלישית לנשואי לאה נולד לוי, שנאמר ראובן שמעון לוי ויהודה (שמות א ב), נמצא לוי גדול מיוסף ד׳ שנים, שהרי יוסף בסוף ז׳ שנים לנשואי לאה נולד, שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל כה), הרי לוי גדול מיוסף ד׳ שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו), וז׳ שני השבע, וב׳ של שני הרעב, שנאמר כי זה שנתים הרעב (שם מה ו), נמצא לוי בן מ״ג שנה ברדת יעקב אבינו מצרים, כי אחרי ז׳ שנים שעשה יעקב אבינו בבית לבן, נשאה יעקב, טול ג׳ שנים לראובן שמעון לוי, ובשנה שנשא לאה, בה בשנה נישאת רחל, שנא׳ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת (שם כט כז), שבוע זאת, אלו ז׳ ימי המשתה, שאין מערבין שמחה בשמחה, וכבר היה נולד קהת בן לוי, וכתיב בפרשת ואלה שמות ובני גרשון קהת ומררי, וחיה לוי אחרי שירד יעקב אבינו למצרים אחד ושבעים שנה, דכתיב ויחי יוסף מאה ועשר שנים (שם נ כב), וקודם לכן היה לו תשע ושלשים שנה, הוא שאמרו רז״ל בסדר עולם לא חי מכל השבטים יותר מלוי, וכל ימי לוי לא נשתעבדו אבותינו במצרים, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות יג י), ותניא בסדר עולם שבעה הם שקיפלו כל העולם כלו, אדם הראשון ראה את מתושלח, מתושלח ראה את שם, שם ראה את יעקב אבינו, יעקב אבינו ראה את עמרם, עמרם ראה את אחיה השילוני, ואחיה השילוני ראה את אליהו, ועדיין הוא קיים, חשוב עתה מלדת עמרם שהיה בתוך שבעה עשר שנים שחיה יעקב אבינו במצרים, דכתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (בראשית יב כח), שבתוכם נולד עמרם, וכל שנותיו של עמרם שבע ושלשים ומאת שנה, ומשה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה, הרי הכל מאתים ועשרים וארבע, צא מהם שני מאות ועשרה לישיבת ארץ מצרים, נמצא כשהיה משה בן עשרים וארבע מת עמרם, למדנו שאחיה השילוני הי׳ מיוצאי מצרים, ואם תאמר והא כתיב אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה (דברים א לה), כך פירשו רז״ל לא נגזרה גזירה על שבטו של לוי, שנאמר במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר יד כט), מי שפקודיו מבן עשרים שנה, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים, ומבן חמש ועשרים, ומבן חמשים, לכך הוצרך הכתוב לכתוב ושני חיי קהת, ושני חיי עמרם.

טוביהו בנו של רבי אליעזר הרב זכרונו לברכה אמר מצאנו לשבת שנקראת שבוע של יוצאי השבת עם באי השבת והם המשמרות המתחדשות בכל שבוע וכן לענין יובלות אומר (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים כל שבעה שנים נקרא שבת. וכן כל שבעה ימים נקראים שבת. ונקראים שבוע. שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת. והם שבעת ימי המשתה של לאה. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. אמר לו לבן מלא שבוע זאת. שהרי י"א שבטים ודינה אחותה נולדו בשבע שנים השניים. כמו שמפורש בפרשת ויצא יעקב. אמר הכתוב כאן שבע שבתות ולהלן הוא אומר שבעה שבועות תספר לך. ללמדך זהו שבת זהו שבוע. אלא בזמן שמזכיר לשון שבועות מוציאו בלשון זכר שבעה. ובזמן שמזכיר לשון שבת מוציאה בלשון נקבה שבע ללמדך שאינן שבתות ממש הנקדשים אלא שבועות כל ז' ימים הן שבת והן שבוע וכן המתרגם אומר שבע שבוען. עד ממחרת השבת השביעית. עד מבתר שבועתא שביעתא. לפיכך אמר הכתוב שבע שבתות. מיום שהתחיל לפנות הן שבע שבתות. שבע שבועות. כדי לאמת שני המקראות ולא יהו שני הכתובין מכחישין זה את זה משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ואומר עד ממחרת השבת השביעית, היא השלמת השבוע השביעי. ולפי שזכר למעלה שבע שבתות לשון נקבה. אבל הדעת נותן שאינו מדבר אלא בסוף שבוע שביעי למנין העומר. כי אי אפשר לומר שמחרת השבת הוא שבת בראשית למה שאם חל יום י"ד של ניסן להיות בשבת אי אפשר להביא העומר ביום ראשון של פסח שאין השבת בחג המצות אלא קודם חג המצות. וקצירת העומר אימתי היתה אם קודם לשבת הרי הוא בי"ג בניסן ואחר שתדחוהו מתוך חג המצות הריני מדחה אותו לכל התורה כולה. ואם תאמר יביא העומר ליום ראשון הבא שהוא קרוב יום כ"ב כבר יצא חג המצות. ואם תדחוהו מן חג המצות אני אדיחהו לכל מחרת השבת של כל השנה כולה. עוד קצירת העומר אימתי. אם בחולו של מועד ביום עשרים בניסן וקרב באחד בשבת שהוא יום עשרים ושנים אם כן מה נעשה על מהחל חרמש בקמה תחל לספור לפיכך אמרתי אין לך אלא מה שאמרו רבותינו ז"ל ממחרת השבת ממחרת יום טוב. ועוד מה שנאמר ביהושע (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היאך לא אמר ממחרת השבת. אלא ללמדך שהוא מחרת יום טוב בט"ז בניסן. שאם תאמר ממחרת הפסח הוא ט"ו בניסן. והיתה השבת בי"ד בניסן ביום ששי בשבוע והתורה אמרה מהחל תחל הא אין לך לומר אלא ממחרת הפסח וממחרת השבת שהוא מחרת יום טוב יום ט"ז בניסן. ואל תתמה על מחרתו של פסח שלפי שהפסח נאכל ליל ט"ו נקרא יום ט"ז מחרתו לפי שיש מחרת יום השני לו והוא מחרת ללילה ויום. כגון (במדבר יד) כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויש מחרת לשני ימים כגון (שמואל א ל׳:י״ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ואין דומה ספירת שבעה שבועות לספירת שבע שבתות שנים שהרי שבע שבתות השנים אין לפניהן קדושה אלא מונה שבע שבתות השנים ומקדש השמטה והיובל שנת מ"ט. ויום נ' אלא יום נ' בלבד. ומהו ממחרת השבת השביעית ממחרת השבוע השביעית. וספירת השמטה מסורה לבית דין שנאמר וספרת לך אבל ספירת שבעה שבועות על כל ישראל שנאמר וספרתם לכם. לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה כלומר בקומה וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית, המול לכם כל זכר. והיה לכם לציצית שכולם מצותם בקומה זקופה וזה מדרש וזה הלכה. נחזור לענין הפסוק והקרבתם מנחה חדשה לה' שתהא חדשה. לה' שתהא ראשונה לכל המנחות:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה מִמִּי אָנוּ לְמֵדִין? מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ. כְּשֶׁנָּשָׂא אֶת לֵאָה עָשָׂה שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת״ וְכוּ'.