בראשית מב:י מדרש: תנחומא בובר, אגדת בראשית ובראשית רבה

וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

תנחומא בובר

מה עשה יוסף צוה שיביאו לו שמות בני אדם, שהיו כתובין בכל יום ויום, נכנסו ביום הראשון, הכניסו לפניו את השמות שנכנסו, וכך בכל יום ויום היו מודיעים לו, כיון שירדו אחיו של יוסף, לא נכנסו כולם בפילי אחד, היה בעל הפילי אומר לו מה שמך, אמר לו ראובן בן יעקב בן יצחק, וכן שמעון וכן כולם, הביאו הכתבים אצל יוסף, כיון שקרא אותם, ידע שאחיו היו שם, שלח למנשה בנו, אמר ראה לאיכן הם הולכים, הלך מנשה ראה אותם מחזרין בתוך השוק, יוצאין משוק זה לשוק זה, מן מבוי זה למבוי זה, שלח אחריהם ובאו לפניו, כיון שראה אותם ודאי הכירם, ויתנכר אליהם (שם שם ז), מהו ויתנכר אליהם, ר' יוחנן אמר נעשה נכרי עליהם, ויאמר אליהם מאין באתם (שם), אמר להם מרגלים אתם (שם שם ט), אמרו לו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל (שם שם י), שנים עשר עבדיך אחים אנחנו (שם שם יג), אמר ר' יוחנן משל לעורבא דעייל נורא לקיניה (פי' עורב שהכניס את האור לקינו), אמר להם אחים אתם, אמרו לו הן, ולמה לא נכנסתם כולכם בפילי אחד, אמרו לו שכך צונו אבינו מפני עין, אמר להם חי פרעה כי מרגלים אתם (בראשית מב טז), כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בראשו של פרעה, למה הדבר דומה, לאשה שגנבה שה מהעדר וברחה, והיה הרועה רץ אחריה, הלכה לביתה וכיסתו בבגד, אמר לה הרועה ראית שה אחד, אמרה לו נהא אוכלת מבשרו של זה המוטל במטה שאיני יודעת, כך יוסף כשהיה מבקש ישבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה, ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל (שם שם י), אמר להם תדעו שאתם מרגלים, למה הייתם הולכים ומחזרים בכל המדינה, אמרו לו אח היה לנו ומכרנוהו לעבד, ומשעה שמכרנוהו אבינו יושב ומתאבל עליו, וירדנו והכסף בידינו, לומר בכל מקום שאנו מוצאים אותו אנו פודים אותו, אמר להם אדם שמוכר דבר יכול לחזור בו, אמרו לו לכך ירדנו, וכפלים בידינו לפדותו, אמר להם ואם אינו מבקש למוכרו, אמרו לו אפילו אנו נשרפים עליו אין אנו זזים עד שנפדה אותו, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם (שם שם יד), מה עשה ויקח מאתם את שמעון (שם שם כד), אמר אסרני והשליכני לבור, אף אני אוסר אותו, מה עשו טענו והלכו אצל אביהם, ויגידו לו את כל הקורות אותם, אמר להם לכו שברו לנו מעט אוכל (שם מג ב), אמר לו יהודה, העד העיד בנו האיש לאמר לא תראו פני וגו' (שם שם ג), אמר להם לא אשלח את בנימן אפילו אהרג, אמרו לו טוב לך לאבד נפש אחת ולא שבעים, מה עשה נתן לב את בנימן, והתחיל להתפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, לפי שאמרו דבר האיש (שם מב ל), לפיכך אמר הוא לפני האיש.
שאל רבBookmarkShareCopy

אגדת בראשית

[ג] ד"א משחקת בתבל ארצו. אלו השבטים שבקשו לבטל דבר מן התורה, אימתי כשראה יוסף החלום ואומר והנה השמש והירח (בראשית לז ט), אמרו לו הבוא נבוא וגומר (שם שם י), כיון שיצא אמרו זה לזה ועתה לכו ונהרגהו וגו' (שם שם כ), אמר להן הקב"ה אתם מבקשין לבטל דבר מן התורה ואמרתם לכו ונהרגיהו וגומר, נראה מי מקיים דבריו, לא עשה אלא כיון שנמכר יוסף לעבד ונעשה שליט, שנאמר ויוסף הוא השליט וגו'. ויבאו אחי יוסף וגו' (שם מב ו), התחיל אומר להן מרגלים אתם (שם שם ט), אמרו לו לא אדוני ועבדיך באו וגו' שנים עשר וגו' (שם שם י ויג), אמר להם לאו, אלא ילדים אתם גונבים ומוכרים לעבדים, אלא שלחו מכם אחד וגו' (שם שם טז). ובסוף כשנמצא הגביע ביד בנימן, התחיל אומר מי הגנב בנימין בנה של גנבת, אמך רחל גנבה, שנאמר ותגנב רחל וגו' (שם לא יט). הרי את גונב, התחילו אומרים לו, מה נאמר לאדוני (שם מד טז), על יוסף. ומה נדבר (שם שם), על שמעון. ומה נצטדק (שם שם) על הגביע, אלא האלהים מצא את עון עבדיך וגומר (שם שם). אמר להן הקב"ה מה יכלתם לבטל דבר אחד שאמרתם לכו ונהרגיהו, הרי אתם מבקשין שיטול אתכם לעבדים והוא אינו רוצה, שנאמר ויאמר חלילה מעשות זאת וגו' (שם שם יז). מי שחק למו, הוי משחקת בתבל ארצו.
שאל רבBookmarkShareCopy

בראשית רבה

דבר אחר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכי במצרים היה יעקב, שראה תבואה במצרים, שאמר הכתוב: וירא יעקב כי יש שבר במצרים, והלא אמר לבניו, ויאמר: הנה שמעתי?! אלא מיום שנגנב יוסף, נסתלקה רוח הקודש ממנו ורואה ואינו רואה, ושומע ואינו שומע. ומפני מה לא נאמר, יש אוכל במצרים? שאמר הכתוב: כי יש שבר במצרים, והלא כבר נאמר: ותרעב כל ארץ מצרים, ומה ת"ל יש שבר? אלא אל תהי קורא יש שבר, אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים. ואיזה זה? זה יוסף, ויאמר לבניו: למה תתראו? אמר יעקב לבניו: אתם גבורים, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד, ואל תעמדו במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע. הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה מהו רדו? שראה, שירדו וישתעבדו במצרים. דבר אחר: רדו שמה שכל הלוקח תבואה מן השוק, ירידה כתיב בו. וירדו אחי יוסף. בני ישראל צריך המקרא לומר?! אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, ולסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים, נחזיר את אחינו לאביו! וכשאמר להם אביהם לירד למצרים, נתנו כולם דעת אחת להחזירו. אמר רבי יהודה בר סימון: אף יוסף יודע היה, שאחיו יורדין למצרים לשבר אוכל. מה עשה? הושיב שומרים על כל הפתחים, ואמר להם: ראו כל מי שנכנס לשבור אוכל, כתבו שמו ושם אביו, לערב הביאו פתקים, ועשו כך. כיון שבאו בני יעקב, כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם, לערב הביאו לו הפתקים, זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב, ואחד לוי וכן השוערים כל אחד שלו. מיד אמר להם יוסף: סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר, ואמר לו: ראה, כשיבואו האנשים אלו לידך, תפוש אותם ושגר אותם לפני! עברו שלושת ימים ולא באו, מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך, ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק. הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות?! אלא אמרו: אחינו יוסף, יפה תואר ויפה מראה, שמא בקובא הוא?! ותפשו אותן והביאום לפני יוסף. מיד, ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות. מלמד, שנעשה להם כנכרי. נטל את הגביע והקיש בו. אמר להם: אני רואה בגביע, מרגלים אתם! אמרו לו: כנים אנחנו, אלא כך ציונו אבינו: אל תכנסו בשער אחד וכו'. אמר להם: בשוק של זונות מה טיבכם, לא הייתם מתייראים מן העין, לא כך צואת אביכם?! אמרו לו: אבידה אבדה לנו, והיינו מבקשין אותה שם. אמר להם: איזו אבידה? אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, ואחר כך מכרתם אחיכם לערביים! מיד נזדעזעו ואמרו לו: שנים עשר אחים אנחנו, בני אבינו. אמר להן: והיכן הם השנים? אמרו לו: האחד איננו, מת! והקטן, היום את אבינו. אמר להם: הביאו אחיכם הקטן אלי וגו'. לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם, מפני שהוא דחפו לבור, ופירש אותו מלוי, שלא יטלו עליו עצה. אמר שמעון לאחיו: כך עשיתם ליוסף, כך אתם מבקשים לעשות לי?! אמרו לו: מה נעשה, ימותו אנשי בתינו ברעב?! אמר להם: עשו מה שתרצו, עכשיו אראה, מי יכניס אותי בבית האסורים? באותה שעה, שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו: שלח לי ע' גבורים מאצלך, שמצאתי ליסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים. באותה שעה שלח לו והיו מסתכלים אחי יוסף מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותן גבורים: הכניסו את זה בבית האסורין. כיון שקרבו אצלו צווח בהם, כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם, שנאמר (איוב ד): שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו. והיה מנשה יושב לפני אביו, אמר לו אביו: קום אתה! מיד עמד מנשה והכהו מכה אחת, והכניסו בבית האסורים, ונתן עליו כבלים, ואמר להם: זה יהיה חבוש עד שתביאו את אחיכם ויאמנו דבריכם. מיד, ויצו יוסף וימלאו את כליהם. הלכו אצל אביהם וספרו לו את כל המאורע. השיב אביהם ואמר להם: היכן שמעון? אמרו: תפש אותו, בשביל אחינו הקטן. אמר להם: אותי שכלתם! ויאמר ראובן אל אביו: את שני בני תמית! אמר לו: וכי בניך אינן בני?! אמר להם יהודה: הניחו לזקן, עד שתכלה הפת. אמר לו יהודה: אבא! אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס, ספק לא נתפס, ואם אינו הולך עמנו כלנו מתים ברעב! מוטב תניח את הספק ותתפוש את הוודאי! אמר: מי מערב בו? אמר לו: אני! שנאמר: אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מיד שלחו, כיון שראהו יוסף שמח שהיה דומה לאמו:
שאל רבBookmarkShareCopy