וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃
מדרש שכל טוב
לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. שכן אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו (בראשית מב כ):
מדרש תהילים
משכיל לאיתן האזרחי. חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי. זה שאמר הכתוב (ירמיה ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וגו'. אמר איתן האזרחי אני השכלתי משכיל לאיתן וגו'. אמר לו הקב"ה השכלת (שם) כי באלה חפצתי. כל מי שמקלסני לא יקלסני אלא באלה. וכן הוא אומר (הושע ו ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. אמר לו דוד חסד חפצת בחסד אני מקלסך. לכך נאמר (תהלים סב יג) ולך ה' חסד. ולא חסד אחד בלבד אלא חסדים הרבה. וכן ישעיה אומר (ישעיה סג ז) חסדי ה' אזכיר. לכך אמר אותן חסדי ה'. אמרו לאיתן על מה העולם עומד. אמר להם כי אמרתי עולם חסד יבנה אף שמים תכין. ולא השמים בלבד אלא אף הכסא אינו עומד אלא בחסד שנאמר (שם טז ה) והוכן בחסד כסא. משל למה הדבר דומה לכסא שיש לו ארבע רגלים והיה אחד מתמוטט נטל צרור וסמכו. כך היה הכסא של מעלה כביכול מתמוטט. עד שסמכו הקב"ה. ובמה סמכו בחסד. הוי עולם חסד יבנה. וכן דוד אומר (תהלים קלו ה) לעושה השמים בתבונה. ועל ידי מי הם עומדים על החסד. שנאמר (שם) כי לעולם חסדו. וכן כל המזמור. ואחר כן אומר (שם כה) נותן לחם לכל בשר. ללמדך שקשים מזונותיו של אדם כנגד כל מעשה בראשית. א"ר אלעזר למה נמשלה הפרנסה לגאולה. מה הגאולה פלאים אף הפרנסה פלאים. מה הפרנסה בכל יום אף הגאולה בכל יום. א"ר שמואל בר נחמני הפרנסה גדולה מן הגאולה. הוי אמרתי עולם חסד יבנה. משל למה העולם דומה (וכבודו של הקב"ה) למלך שהיה לו אוצרות מלאות כל טוב ואמר על מה אלו מונחין לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי. כך היה העולם תהו ובהו עמד וברא את העולם וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו. ועלינו מה לעשות לקלס ולברך. וכן הוא אומר (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה. ואומר (שם פט נג) ברוך ה' לעולם אמן ואמן. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרא אמן אמנה. אמן שבועה. אמן קבלה. אמן אמנה שנאמר (בראשית מב כ) ויאמנו דבריכם. אמן שבועה שנאמר (במדבר ה כב) ואמרה האשה אמן. אמן קבלה שנאמר (נחמיה ח ו) ויענו כל העם אמן. אמן בעולם הזה ואמן לעולם הבא:
בראשית רבה
דבר אחר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכי במצרים היה יעקב, שראה תבואה במצרים, שאמר הכתוב: וירא יעקב כי יש שבר במצרים, והלא אמר לבניו, ויאמר: הנה שמעתי?! אלא מיום שנגנב יוסף, נסתלקה רוח הקודש ממנו ורואה ואינו רואה, ושומע ואינו שומע. ומפני מה לא נאמר, יש אוכל במצרים? שאמר הכתוב: כי יש שבר במצרים, והלא כבר נאמר: ותרעב כל ארץ מצרים, ומה ת"ל יש שבר? אלא אל תהי קורא יש שבר, אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים. ואיזה זה? זה יוסף, ויאמר לבניו: למה תתראו? אמר יעקב לבניו: אתם גבורים, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד, ואל תעמדו במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע. הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה מהו רדו? שראה, שירדו וישתעבדו במצרים. דבר אחר: רדו שמה שכל הלוקח תבואה מן השוק, ירידה כתיב בו. וירדו אחי יוסף. בני ישראל צריך המקרא לומר?! אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, ולסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים, נחזיר את אחינו לאביו! וכשאמר להם אביהם לירד למצרים, נתנו כולם דעת אחת להחזירו. אמר רבי יהודה בר סימון: אף יוסף יודע היה, שאחיו יורדין למצרים לשבר אוכל. מה עשה? הושיב שומרים על כל הפתחים, ואמר להם: ראו כל מי שנכנס לשבור אוכל, כתבו שמו ושם אביו, לערב הביאו פתקים, ועשו כך. כיון שבאו בני יעקב, כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם, לערב הביאו לו הפתקים, זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב, ואחד לוי וכן השוערים כל אחד שלו. מיד אמר להם יוסף: סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר, ואמר לו: ראה, כשיבואו האנשים אלו לידך, תפוש אותם ושגר אותם לפני! עברו שלושת ימים ולא באו, מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך, ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק. הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות?! אלא אמרו: אחינו יוסף, יפה תואר ויפה מראה, שמא בקובא הוא?! ותפשו אותן והביאום לפני יוסף. מיד, ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות. מלמד, שנעשה להם כנכרי. נטל את הגביע והקיש בו. אמר להם: אני רואה בגביע, מרגלים אתם! אמרו לו: כנים אנחנו, אלא כך ציונו אבינו: אל תכנסו בשער אחד וכו'. אמר להם: בשוק של זונות מה טיבכם, לא הייתם מתייראים מן העין, לא כך צואת אביכם?! אמרו לו: אבידה אבדה לנו, והיינו מבקשין אותה שם. אמר להם: איזו אבידה? אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, ואחר כך מכרתם אחיכם לערביים! מיד נזדעזעו ואמרו לו: שנים עשר אחים אנחנו, בני אבינו. אמר להן: והיכן הם השנים? אמרו לו: האחד איננו, מת! והקטן, היום את אבינו. אמר להם: הביאו אחיכם הקטן אלי וגו'. לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם, מפני שהוא דחפו לבור, ופירש אותו מלוי, שלא יטלו עליו עצה. אמר שמעון לאחיו: כך עשיתם ליוסף, כך אתם מבקשים לעשות לי?! אמרו לו: מה נעשה, ימותו אנשי בתינו ברעב?! אמר להם: עשו מה שתרצו, עכשיו אראה, מי יכניס אותי בבית האסורים? באותה שעה, שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו: שלח לי ע' גבורים מאצלך, שמצאתי ליסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים. באותה שעה שלח לו והיו מסתכלים אחי יוסף מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותן גבורים: הכניסו את זה בבית האסורין. כיון שקרבו אצלו צווח בהם, כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם, שנאמר (איוב ד): שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו. והיה מנשה יושב לפני אביו, אמר לו אביו: קום אתה! מיד עמד מנשה והכהו מכה אחת, והכניסו בבית האסורים, ונתן עליו כבלים, ואמר להם: זה יהיה חבוש עד שתביאו את אחיכם ויאמנו דבריכם. מיד, ויצו יוסף וימלאו את כליהם. הלכו אצל אביהם וספרו לו את כל המאורע. השיב אביהם ואמר להם: היכן שמעון? אמרו: תפש אותו, בשביל אחינו הקטן. אמר להם: אותי שכלתם! ויאמר ראובן אל אביו: את שני בני תמית! אמר לו: וכי בניך אינן בני?! אמר להם יהודה: הניחו לזקן, עד שתכלה הפת. אמר לו יהודה: אבא! אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס, ספק לא נתפס, ואם אינו הולך עמנו כלנו מתים ברעב! מוטב תניח את הספק ותתפוש את הוודאי! אמר: מי מערב בו? אמר לו: אני! שנאמר: אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מיד שלחו, כיון שראהו יוסף שמח שהיה דומה לאמו: