בראשית מו:טו מדרש: מדרש לקח טוב, עין יעקב, תנא דבי אליהו זוטא ועין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)

בוא וראה כמה טובה אשה טובה שהרי הכתוב קורא אותה מציאה טובה אם באשה ממש הכתוב מדבר הרי נקראת טוב. אם בתורה הכתוב מדבר הרי המשילה הכתוב באשה ללמדך שבחה של אשה טובה. וכן הוא אומר (משלי ל״א:י׳) אשת חיל מי ימצא. וכן דוד אומר (תהילים ל״ב:ו׳) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. ודרשו בו רבותינו לעת מצוא אשה. ורבותינו אמרו הרוצה שילמוד תורה בטהרה ישא אשה וילמוד תורה. וכן אמרו בן עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה. וצריך אדם שישא אשה ההוגנת לו לפי שהבנים הזכרים הולכים אחר האשה והנקבות אחר האיש. וכן הוא אומר אשה כי תזריע וילדה זכר. ואומר (בראשית כ״ב:כ׳) הנה ילדה מלכה גם היא בנים. ובתואל ילד את מלכה. וכתיב (דברי הימים א ב׳:מ״ט) ובת כלב עכסה. ואומר (בראשית מ״ו:ט״ו) ואת דינה בתו. למדנו שהנקבות נתלו באנשים והזכרים נתלו בנשים. לכך נאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וכל כך למה לפי שאם האשה מזרעת תחלה יולדת זכר. האיש מזריע תחלה יולדת נקבה. ואם הזריעו שניהם יולדת תאומים זכר ונקבה. או שתי נקבות או שני זכרים בזמן שהזרע מתחלק לשנים. ד"א אשה כי תזריע מה כתיב למעלה מן הענין והתקדשתם והייתם קדושים לאחר שהזהיר הקב"ה את ישראל להיות קדושים והבדילם מן הטמאות משקוצי חיה ועוף ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל נתן להם מצות טהרת גוף ולפי שיש בזכר מצות המילה הקדים הזכר לנקבה לכך נאמר אשה כי תזריע וילדה זכר. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל דבור אל משה דבור אל ישראל שליח נאה לשולחו שלא היה משנה משליחותו. ישראל בענין הזה ואין העובדי כוכבים בענין הזה לפי שכתוב (ויקרא ט״ו:ל״א) והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם צריך להפריש את היולדת מביאת המקדש לכך נאמר דבר אל בני ישראל. לאמר. להזהיר נשותיהן. אשה. אחת גיורת ואשה משוחררת ושפחה. כי. לכשיהיה. תזריע. יש לומר שהוא לשון נקבה שהביא הכתוב אשה כי תזריע כמו אשה כי תהיה זבה. ויבא על מדרש שאמרנו למעלה שהוציא הכתוב מצוה זו על לשון אשה כי תזריע כמו אשה כי תזריע ללמד שאם האשה מזרעת ראשון היא יולדת זכר. ויש לומר תזריע לשון זכר כמו תרביע כלאים. (איוב מ) ובחבל תשקיע. והיא מצוה על האיש וכן הוא אומר דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע כלומר אם תעבר האשה וילדה זכר. פתח בזכר לפי שעליו מצות המילה. וילדה. כל שתלד. בין בן תשעה ובין בן שמנה ובן שבעה ובן ששה ובן חמשה ובן ארבעה ובן שלשה, ומנין למפלת סנדל או שפיר או שליא והיוצא מחותך ת"ל כי תזריע וילדה זכר כל זרע שתלד. יכול המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים תהא טמאה ת"ל זכר. מה זכר מיוחד שיש בו מצורת האדם יצא אלו שאין בהם מצורת האדם. יכול המפלת ברית ראש שאינו חתוך ברית גוף שאינו חתוך הואיל ויש בהן מצורת האדם תהא טמאה ת"ל וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול בשר ערלתו מה זה מיוחד שהוא ראוי לברית נשמה יצאו אלו שאינן ראוין לברית נשמה. המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנינים אינה חוששת לולד. אם היה שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקבה. פירוש לחומרא בטהרה הזכר ל"ג של זכר ולא ס"ו ימים וטומאת הנקבה שבועים ולא שבעה ימים בלבד וצריכה לישב שבועים בדמי טומאה ול"ג בדמי טהרה. ואיזה הוא שפיר מרוקם. אבא שאול אומר תחלת בריתו גויתו כעדשה פיו פתוח כחוט השערה. שתי עיניו כשני טיפין של זבוב ומקורבות זו לזו. ונקבה נדונה כחוט השערה ואין לה חתוך ידים ורגלים: (מפורש בקכלה). (איוב י׳:י׳-י״א) הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. ואין בודקין אותו במים מפני שהמים עזים וטורדין אותו אלא בודקין אותו בשמן שהשמן רך ומצחצהו ואין רואין אותו אלא בהמה. כיצד בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא מביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מקום התורף אם מסכסך כידוע שהוא זכר ואם לאו בידוע שהיא נקבה. ונקבה כשעורה סדוקה ושני זרועות כשני חוטין של זהורית של שתי ושתי ירכות כשתי חוטין של זהורית. דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו מקופל ומונח כפינקס ושני ידיו בין ברכיו פיו סתום וטבורו פתוח. אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה. ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לעמוד אפילו שעה אחת וכו'. מפורש במסכת נדה תנו רבנן שליא תחלתה דומה כחוט של ערב וסופה דומה כתורמוס וחלולה כחצוצרות ואין שליא פחותה מטפח. רבן שמעון בן גמליאל אומר שליא דומה לקרקבן של תרנגולין שהדקים יוצאים הימנה והיינו דתנן באבות עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ושלשתן מפסוק הזה (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך קרי ביה בוראיך שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפניו. וקרי ביה באריך כגון שמלה ושלמה. זה מקומו שבאתה. וקרי ביה בורך זה הקבר שנא' (שם) ונרוץ הגלגל אל הבור. וילדה זכר. לכך נקרא שמו זכר שחייב לזכור את בוראו ואת מצותיו ולידע כי לכך נוצר ולכך נולד ולכך קיים. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם לעשות נחת רוח לקוני. וטמאה שבעת ימים. היא טמאה. ואין הולד טמא. זה הוא שאמר רבי אליעזר קליר המת בבית הבית טהור יצא מן הבית הוא טהור והבית טמא. וילדה זכר וטמאה שבעת ימים. שתספור שבעה לולד האחרון מה שאין כן בנדה שהרי הנדה סופרת מראיה ראשונה שבעת ימים והיולדת סופרת מלידה אחרונה כגון שילדה האחד באחד בשבת והשני בשבת סופרת עוד שבעת ימים משום שנאמר וילדה וטמאה שבעת ימים רצופין זה אחר זה. כימי נדת דותה. הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהם אף ימי לידתה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהם. פירוש שהיולדת זכר אסורה לבעלה ז' ימים ויום שביעי לערב שהוא אור יום שמיני טובלת ומותרת לבעלה. ואע"פ שראתה דם בכל אלו ז' ימים אינה קובעת בזיבה שתהא צריכה שבעה נקיים כדין הזיבות אלא מותרת לאלתר ואין סופרת שבעת הימים עולה מהם שאם ילדה בזוב סופרת שבעה ושבעה שבעה ללידה וז' נקיים אחריהם. ולפי שהיא חולה מן הלידה אינה טובלת לאלתר עד שתבא בכח לפי שסתם יולדות חולות. דוותה תטמא. לרבות את בועלה. דוותה תטמא. לרבות את היולדת בזוב שאם היתה זבה קודם הלידה ויולדת בזוב שלא תהא טהורה עד שתבוא ז' נקיים והשופעת מתוך שבעה לאחר שבעה וכן לנקבה בימיה או מתוך שלשים ושלש לאחר שלשים ושלש וכן לנקבה בימיה רב אמר מעין אחד התורה טימאתו והתורה טיהרתו והלכה כדבריו ואע"פ שלא הפסיק בין דם טמא לדם טהור או בין הטהור לטמא. בימי טומאה טמא בימי טהרה טהור:

יז דָּרַשׁ רַבִּי אַבָּהוּ: מַאי דִּכְתִיב: (במדבר כ״ג:י׳) "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְסוֹפֵר אֶת רְבִיעִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָתַי תָּבוֹא טִפָּה שֶׁהַצַּדִּיק נוֹצָר הֵימֶנָּה, וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, אָמַר: מִי שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים וּקְדוֹשִׁים, יָצִיץ בְּדָבָר זֶה? מִיָּד נִסְמֵית עֵינוֹ, דִּכְתִיב: (במדבר כ״ד:ג׳) "וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (בראשית כ) "וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא", מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִיַּע בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם מט) "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם", חֲמוֹר גָּרַם לוֹ לְיִשָּׂשכָר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי אַמִי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה, יוֹלֶדֶת זָכָר. אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה, יוֹלֶדֶת נְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא י״ב:ב׳) "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר". תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה, יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה, יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, וְלֹא פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵרְשׁוֹ: (בראשית מ״ו:ט״ו) "אֵלֶה בְנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֶת דִּינָה בִתּוֹ". תָּלָה הַזְּכָרִים בַּנְּקֵבוֹת, וְאֶת הַנְּקֵבוֹת בַּזְּכָרִים. (דה"א ח) "וַיִהְיוּ בְנֵי (עילם) [אוּלָם] אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל, (מלומדי מלחמה,) דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, (מרבים) [וּמַרְבִּים] בָּנִים וּבְנֵי בָנִים". וְכִי בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם לְהַרְבּוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁמַּשְׁהִין עַצְמָן בַּבֶּטֶן, כְּדֵי שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן תְּחִלָּה, שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵיהֶם זְכָרִים, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵם מַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב קְטִינָא: יְכוֹלַנִי לַעֲשׂוֹת כָּל בָּנַי זְכָרִים. אָמַר רָבָא: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל בָּנָיו זְכָרִים, יִבְעֹל וְיִשְׁנֶה.

ירידה הרביעית שירד למצרים, מ"נ אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ"ו ד'). שמע יעקב על יוסף שהוא חי והיה מהר[ה]ר בלבו ואומר אעזב ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ארץ ששכינתו של הקב"ה שרויה בתוכה, ואלכה אל ארץ טמאה אל תוך ערלים בני חם. שאין יראת שמים עליהם. א"ל הקב"ה אל תירא [וגו'] אנכי ארד עמך וגו'. וכששמע יעקב את הדבר הזה נטל את בניו ואת כל נפשות ביתו וירד למצרים. מ"נ [בניו ו] בני בניו וגו' (שם שם ז'). כת' אחד אומר ואת דינה (שם ט"ו) (כך) [כן] הוא אומר בנותיו. ללמדך שכל זרע של יעקב היו נשואין את אחיותיהן כדי שלא יתחתנו באומות העולם. ולפיכך נקראו זרע אמת. מ"נ ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת (ירמיה ב' כ"א). וכשבא יעקב אל גבול מצרים התייחס הזכרים ששים וששה. מ"נ כל הנפש הבאה וגו' (בראשית שם כ"ו) יוסף ושני בניו ששים ותשעה וכת' בשבעים נפש וגו' (דברים י' כ"ב). מה עשה הקב"ה נכנס במניין עמהם ועלה מספר כולה שבעים. לקיים מה שנ' אנכי ארד עמך מצרימה. וכשנגאלו אבותינו ממצרים התייחסו הזכרים ששים רבוא חסר אחת. מ"נ [כ]שש מאות רגלי וגו' (שמות י"ב ל"ז). מה עשה הקב"ה נכנס במניין עמהם ועלה מספר ששים רבוא. לקיים מה שנאמר אנכי אעלך גם עלה (בראשית שם): רבי ישמעאל אומר עשר פעמים אמרו בני יעקב ליוסף. עבדך אבינו. שמע יוסף הדבר הזה ושתק שתיקה כהודאה. לפיכך קצר משני חייו עשר שנים. שמע יוסף שבא יעקב אל גבול מצרים ונטל את כל אנשי המלחמה המהלכים עמו ויצא לקראתו. לפי שכל העם יוצאין לקראת המלך ואין המלך יוצא לקראת העם. מכאן שאביו של אדם כמלכין. ר' מנחם אמר היתר רוה"ק שרוייה על יוסף מנעוריו ומנהלת אותו בכל חכמה כרעה שמנהג את צאנו. מ"נ (כצאן יוסף) רועה ישראל האזינה [נהג כצאן יוסף] (תהלים פ' ב'). בכל חכמתו הטתו אשה אחת, וכשבקש להרגיל דבר [בא] איקונין של אביו ודחו לאחוריו היו ביו. שלשה כבשו יצרן לפני יוצרן [ואלו] הן יוסף ובועז ופלטי בן ליש. היה צפוי לעמד ליוסף שנים עשר שבטים. יצאו מראשי אצבעותיו זרע של עשרה שבטים ונשתיירו שני שבטים מנשה ואפרים. מ"נ ותשב באיתן קשתו ויפזו זרועי ידיו (בראשית מ"ט כ"ד). הוצ[י]אה עליו האשה עילות דברים לעשקי'. נחבש בבית האסורין עשר שנים ושם פתר חלומות של עבדי פרעה. מ"נ ויהי כאשר [פתר] לנו כן היה (שם מ"א י"ב). ועוד כשהיה יוצא לשוק וראה שם כל העמים עומדין כיתות כיתות חבורות חבורות מדברים כל עם ועם כלשונן היה יודע מה הם אומרים. מ"נ עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי [אשמע] (תהלים פ"א ו'). ועוד כשהיה רוכב ועובר בתוך ארץ [מצרים] בנות מצריות מצעדות עליו מעל החומר ומשליכות עליו טבעות של זהב ולא נסתכל לראות בהן יפיותן ולא שזפתו עין אדם. מ"נ בן פרת יוסף בן פרת עלי עין (בראשית מ"ט כ"ב). שאלו אלו לאלו כמה ממכר השוק מהן. בהן היו פותחין את שער ממכר השוק. וכשהיו באין אצל יוסף אומר להם כשם ששמעתם כך הוא. לפי שלא להוציא שער ממכר פחות. מכאן אתה למד שכל מי שמוציא שער ממכר פחות אינו רואה סימן ברכה לעולם. ר' תנחומ' אומ' צוה יוסף ובנה אוצרות מאכל בכל עיר. וקיבץ את כל תבואת הארץ אל אוצרות. ומצרים היו מלשין עליו ואומר עכשו תולעת אוכלת אוצרות יוסף. ולא שלטו בהם רימה ולא חסרו עד יום מותו. וכלכל את כל הארץ ברעב לחם. לפיכך נקרא(ת) כלכול. מ"נ ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וגו' (שם מ"ז י"ב). רבי אליע' או' באסיפתו של יעקב קרא ליוסף בנו ואמ'. בני השבע לי בברית מילה שאת מעלה אותי אל קברת אבותי אל מערת המכפלה. מ"נ שים נא ידך תחת ירכי (שם שם כ"ט) שבך הראשונים נשבעין בברית מילה קודם שניתנה (שה') התורה. מ"נ ויאמר השבעה לי וישבע וישתחו ישראל על ראש המטה (שם לא). כשעלה יוסף לקבור את אביו עלו אתו כל גדולי מלכות לגמול חסד עם יעקב אביו. מ"נ ויעל יוסף לקבר את אביו וגו' (שם ג' ז'). ונמצאת מחנה יוסף ארבעים וחמשה אלף. ויעל עמו גם רכב גם פרשים (שם ח') והיו מביאין לחם רעבון של מחנה יוסף. אמר להם הקב"ה אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי ואני נותן שכרכם לבני בניכם. וכשמתו מצרים לא נגעו במים אלא זכו לקבר בארץ. מ"נ נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות ט"ו י"ב). וכשבא אל מערת המכפלה בא עליהם עשו הרשע מהר שעיר לערער ריב. אמר להם. מערת המכפלה שלי הוא. מה עשה יוסף שגר את נפתלי שהיה יודע לכבוש במזלות להביא כתה שהיה ביניהם. מ"נ נפתלי אילה [וגו'] (בראשית מ"ט כ"א) אל תיקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. חשים בן דן היה פגום באזניו ובלשונו אמר להם מה זה. אמרו בשביל אותו האיש שאין מניח אותנו לגמול חסד עם יעקב אבינו. מה עשה. נטל את חרבו והחתיך את ראשו אל מערת המכפלה ואת גויתו שלחו אל הר שעיר אחזתו. מה עשה יצחק נטל את ראשו של עשו והיה מביאו לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע. אחן רשע זה שלא למד צדק כל מצות שבתורה, מ"נ יוחנן רשע בל למד צדק (ישעיהו כ״ו:י׳' י') אעפ"י שעל לארץ אל מערת המכפלה בעול היה מדבר בארץ נכחו תיעול (שם). השיבו הקב"ה אמר לו, חי אני אם יראה גאות ה':