וַיָּעַר֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־ר֣וּחַ ׀ פּ֣וּל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֗וּר וְאֶת־ר֙וּחַ֙ תִּלְּגַ֤ת פִּלְנֶ֙סֶר֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וַיַּגְלֵם֙ לָראוּבֵנִ֣י וְלַגָּדִ֔י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֑ה וַ֠יְבִיאֵם לַחְלַ֨ח וְחָב֤וֹר וְהָרָא֙ וּנְהַ֣ר גּוֹזָ֔ן עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (פ)
אוצר מדרשים
א׳) אמר ר״ע שלש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכשחטאו ניטלו מהם וחזרו למקומן, ואלו הן: תורה, ותחלת ישראל וביזת מצרים (עי׳ פסחים פ״ז:). תורה – שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה (שמות כ״ד:י״ב), ואמר כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ׳). וכשחטאו, למד אדם פסוק אחד ושכחו, לשמים הוא עולה, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כ״ג:ה׳-ו׳), כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. ותחלת ישראל – שנאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר (יהושע כ״ד:ג׳), וכשחטאו נאמר ויגלם וגו' מעבר לנהרי כוש (דהי״א ה׳, צפניה ג׳:י׳). וביזת מצרים – שנאמר ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל (תהילים ק״ה:ל״ז). וכשחטאו עלה שישק מלך מצרים ולקח אוצרות בית ה׳ (דהי״ב י״ב ט׳).
מדרש תנחומא
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה מַתָּנוֹת נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, חָכְמָה וּגְבוּרָה וָעֹשֶׁר. זָכָה אָדָם לְאֶחָד מֵהֶן, נוֹטֵל חֶמְדַּת כָּל הָעוֹלָם. זָכָה בְּחָכְמָה, זָכָה בַּכֹּל. זָכָה בִּגְבוּרָה, זָכָה בַּכֹּל. זָכָה בְּעֹשֶׁר, זָכָה בַּכֹּל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַתְּנוֹת שָׁמַיִם וּבָאוֹת מִכֹּחַ הַגְּבוּרָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל גְּבוּרָתוֹ וְעָשְׁרוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָהּ כְּלוּם. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה, שַׁבְתִּי וְרָאִיתִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְגוֹ' (קהלת ט, יא). וְכֵן יִרְמְיָה אָמַר, כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם וְגוֹ' (ירמיה ט, כב). וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָן מִן הַמָּקוֹם, סוֹפָן לִיפָּסֵק מִמֶּנּוּ. שָׁנוּ חֲכָמִים, שְׁנֵי חֲכָמִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. אֲחִיתֹפֶל מִיִּשְׂרָאֵל, וּבִלְעָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. שְׁנֵי גִּבּוֹרִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שִׁמְשׁוֹן מִיִּשְׂרָאֵל, וְגָלְיָת מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם. שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם. לָמָּה, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא הָיוּ חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּבְנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן, שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים הַרְבֵּה וְהָיָה לָהֶם מִקְנֶה גָּדוֹל וְחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּצָה לָאָרֶץ. לְכָךְ גָּלוּ תְּחִלָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּגְלֵם לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְּנַשִּׁי (דה״א ה, כו). וּמִי גָּרַם לָהֶם. עַל שֶׁהִפְרִישׁוּ עַצְמָם מִן אֲחֵיהֶם בִּשְׁבִיל מִקְנֵיהֶם. וּמִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד.
תנחומא בובר
שנו חכמים שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל, ואחד מאומות העולם, בלעם מאומות העולם, ואחיתופל מישראל, ושניהם אבדו מהעולם זה ומהעולם הבא, [שני גבורים עמדו בעולם, אחד מישראל, ואחד מאומות הועם, שמשון מישראל, וגלית מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם], שני עשירים עמדו בעולם, קרח מישראל, והמן מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם, למה שלא היתה מתנתן מן השמים, וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את המקנה, וישבו להם חוצה לארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מן השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי (דה"א ה כו), [מי גרם להם, על שהפרישו עצמן מן אחיהם בשביל מקניהם, ומנין ממה שקראו בענין ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (במדבר לב א)].