דברי הימים א יא:יד מדרש: רות רבה (לרנר) ורות רבה

הוא היה עם דוד באפס דמים (דהי"א יא: יג) ר' יוחנן אמר, [בחקל סומקתא. ר' שמואל בר נחמן אמר, בפס דמים] - שמשם פסקו דמים. ופלשתים נאספו שם למלחמה [ותהי חלקת השדה מלאה שעורים] (שם) כתב א' אומר, מלאה שעורים. וכתב אחר [אומר], מלאה עדשים (ש"ב כג: יא). ר' יעקב דכפר חנין אמר, עדשים פעם אחת, ושעורים פעם שנייה. ר' יודן אמר, עדשים היו, אלא ענבתם דומה לשעורים. ר' לוי אמר, אלו הפלשתים שבאו גבוהים כשעורים, והלכו נמוכים כעדשי'. ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה (דהי"א יא: יד) [כתב אחד אומר, ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה]. וכתב אחד אומר ויתיצב בתוך החלקה ויצילה (ש"ב כג: ב), אלא מלמד שהחזירנה לבעליה והיתה חביבה עליהם כשדה מלאה כרכום. ר' שמואל בר נחמן אמר, שנה אחת היתה ושתי שדות היו. פשיטה ליה, לעביד וליתן דמים, מה צריכה ליה? אין תימר ליעביד אבל לא וליתן דמים, עד כדין צריכא ליה. ואי זו מהן ליעביד, של עדשים ושל שעורים? של עדשים אוכל אדם, ושל שעורים אוכל בהמה, של עדשים אין העומר מתקרב מהם, ושל שעורים העומר מתקרב מהם, של עדשים אין מפרישים מהם חלה, ומן השעורים מפרישים. ורבנן אמרי, שדה אחת היתה ושתי שנים היו. והלא נלמד משל אשתקד? שאין למדין מעשה ממעשה.

הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים (דברי הימים א יא, יג), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּחֲקַל סוּמַקְתָּא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר בַּפַּס דַּמִּים, שֶׁמִּשָּׁם פָּסְקוּ דָמִים. (דברי הימים א יא, יג): וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָֹּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר שְׂעוֹרִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמואל ב כג, יא): עֲדָשִׁים, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר עֲדָשִׁים הָיוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עִנְבוּתָן דּוֹמִין לִשְׂעוֹרִין. רַבִּי לֵוִי אָמַר הַפְּלִשְׁתִּים שֶׁבָּאוּ גְּבוֹהִים כִּשְׂעוֹרִים וְהָלְכוּ נְמוּכִים כַּעֲדָשִׁים. (דברי הימים א יא יד): וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שמואל ב כג, יב): וַיַּצִּילֶהָ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירוּהָ לִבְעָלֶיהָ, שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם כְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכּוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שָׁנָה אַחַת הָיְתָה וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת הָיוּ. פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְאַבֵּד וְלִתֵּן דָּמִים מַה צְּרִיכָה, אִין תֹּאמַר לְאַבֵּד אֲבָל לֹא לִתֵּן דָּמִים, עַד כַּדּוּן הִיא צְרִיכָה אֵי זוֹ מֵהֶן לְאַבֵּד שֶׁל עֲדָשִׁים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים, שֶׁל עֲדָשִׁים אֹכֶל אָדָם, שֶׁל שְׂעוֹרִים אֹכֶל בְּהֵמָה. שֶׁל עֲדָשִׁים אֵין הָעֹמֶר קָרֵב מֵהֶן, וְשֶׁל שְׂעוֹרִים קָרֵב מֵהֶן. שֶׁל עֲדָשִׁים אֵין מַפְרִישִׁין מֵהֶן חַלָּה, שֶׁל שְׂעוֹרִים מַפְרִישִׁין חַלָּה. רַבָּנָן אָמְרִין שָׂדֶה אַחַת הָיְתָה וּשְׁתֵּי שָׁנִים הָיוּ, וַהֲלֹא נִלְמַד מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד, שֶׁאֵין לְמֵדִין מִמַּעֲשֶׂה. (דברי הימים א יא, יז): וַיִּתְאָו דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, רַבִּי חִיָּא אָמַר הֲלָכָה נִצְרְכָה לוֹ. וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלשָׁה, וְלָמָּה שְׁלשָׁה שֶׁאֵין הֲלָכָה מִתְבָּרֶרֶת אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה. וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם. וְלֹא אָבָה שֶׁתִּקָּבַע הֲלָכָה לִשְׁמָן, עֲשָׂאָהּ מַסֶּכְתָּא וּקְבָעָהּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת, מֶלֶךְ פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. בַּר קַפָּרָא אָמַר חַג הָיָה, וְנִסּוּךְ הַמַּיִם הָיָה, וּוִתּוּר בָּמָה הָיָה. וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלשָׁה, וְלָמָּה הָיוּ שְׁלשָׁה, אֶחָד הוֹרֵג וְאֶחָד מְפַנֶּה אֶת הַהֲרוּגִים, וְאֶחָד מַכְנִיס הַצְּלוֹחִית בְּטָהֳרָה. רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף הִלְכוֹת שְׁבוּיָה נִצְרְכָה לֵיהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אָמַר בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תָּבַע.