וַיִּשְׂמְח֤וּ הָעָם֙ עַל־הִֽתְנַדְּבָ֔ם כִּ֚י בְּלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם הִֽתְנַדְּב֖וּ לַיהוָ֑ה וְגַם֙ דָּוִ֣יד הַמֶּ֔לֶךְ שָׂמַ֖ח שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ (פ)
מדרש שמואל
כתיב וידר יעקב נדר לאמר (בראשית כ"ח כ'). אמר רבי יצחק הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה, מהו לאמר, לאמר לדורות שיהו נודרין בשעת צרתן, לפיכך כל מי שהוא נודר אינו תולה נדרו אלא בו, אמר רבי אבהו כתיב אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קל"ב ב'), לאביר ישראל אינו אומר כאן, אלא לאביר יעקב. ור' חונא בשם רבי אידי כתיב וישמחו העם על התנדבם כי בלבב שלם התנדבו לה' וגו' (דה"א כ"ט ט'), על ידי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלתה בידם שמחו, מה כתיב בתריה ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה ה' [אלהי ישראל אבינו] (שם שם י'), אלהי אברהם יצחק אינו כתוב, אלא אלהי ישראל אבינו, אמר ר' יודן אפילו מן אתרה לא חסרה כלום, וידרו ישראל אינו אומר כאן, אלא וידר ישראל (במדבר כ"א ב'), ישראל סבא. ארבעה נודרים נדרו, שנים נדרו והפסידו, שנים נדרו ונשתכרו, יעקב ויפתח נדרו והפסידו, ישראל וחנה נדרו ונשתכרו.
שמות רבה
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זה שאמר הכתוב (משלי יד, י): לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. מהו כך? אלא, כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח, הלב שמח תחלה, שנאמר: לב יודע מרת נפשו. וכן דוד אמר (תהלים לא, יא): לבי סחרחר עזבני כח ובשמחתי לבי שמח תחלה שנאמר (שם טז, ט): לכן שמח לבי ויגל כבודי. וכן הוא אומר (איכה א, כב): כי רבות אנחותי ולבי דוי. ולעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים ואינו מנחם תחלה אלא הלב, שנאמר (הושע ב, טז): ודברתי על לבה. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זו חנה, שהרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י): והיא מרת נפש, היא לעצמה, כיון שנפקדה לא פקדה האלהים, אלא לעצמה, שנאמר (משלי יד, י): ובשמחתו לא יתערב זר. וכתיב (ש"א ב, א): עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זו השונמית. אימתי? כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז): ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה, כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם שם, כט): וקח משענתי בידך. אמרה לו השונמית (שם שם, ל): חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה, נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים, והחיה אותו. הוי, לב יודע מרת נפשו. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זה דוד, בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו, ושרפו את צקלג, התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו): ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו, לא עשו, אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן, ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם? (דה"א כט, ט): וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, אלו ישראל, שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת, וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים: חס ושלום! כל בן נכר לא יאכל בו. הוי, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר:
בראשית רבה
ר' הונא בשם ר' אידי אמר: כתיב (ד"ה א כט): וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלה בידן, לפיכך שמחו. לפיכך מהו אומר? (שם): ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל וגו', אלהי אברהם יצחק וישראל אינו אומר כאן, אלא אלהי ישראל. אבינו תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. אמר רבי יהודה: עוד מן אתרא לית היא חסירה, וידרו ישראל אין כתיב כאן, אלא (במדבר כא): ישראל סבא: