דברי הימים ב ז:א מדרש: אוצר מדרשים, קוהלת רבה, תנחומא בובר ומדרש תהילים

זכריה בן יוסף פתח, ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ו') מלמד שבחכמה נתיסד הארץ ואין הארץ אלא שכינה שנאמר מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו׳:ג׳) אבל נתכונן הארץ בתבונה שנאמר בחכמה יבנה בית (משלי כ״ד:ג׳) ואין בית אלא שכינה שנאמר וכבוד ה׳ מלא את הבית (דהי״ב ז') מלמד שבחכמה נבנה בית, ונאמר כתפארת אדם לשבת בית (ישעיהו מ״ד:י״ג). ובתבונה יתכונן, מלמד שבתבונה נתכוננת. אם כן מה הוא דין דאמר כונן שמים בתבונה, אלא תפתר בחכמה ובינה נברא הארץ והשמים, ואין שמים אלא הקב״ה שנאמר השמים שמים לה׳ (תהילים קט״ו:ט״ז). איזה נברא תחלה? תנינן רשב״י אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כהדין אלפס וכסוי הדדי, ר״א בר״י אומר שניהם שוין שפעמים שמקדים שמים לארץ וארץ לשמים מלמד ששניהם שוין. —כתיב אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם (איוב מ״א:ח׳) מלמד שכל מקום ששכינתו הולכת הולך הקב״ה עמה כדי שלא יבא רוח האומות ח״ו ויכלו את כנסת ישראל. משל למלך ששלח מטרוניתא שלו לילך בדרך רחוקה לפדות בניה משביה ואז ירא המלך לשלחה לבדה פן יפגעו בה עוברי דרכים, והולך ג״כ הוא עמה, הוי אחד באחד יגשו, בכל צרתם לו צר (ישעיהו ס״ג:ט׳).-כתיב אבתריה איש באחיהו ידבקו ולא יתפרדו וגו׳ (איוב מ״א:ט׳), מלמד שהשרים מטטרון וסנדלפון המה איש באחיו ידבקו אפילו שיתלכדו בעונות ישראל לא יתפרקו ולא יתפרדו עטישותיו של מטטרון תהל אור, ועיניו כעפעפי שחר מפיו לפידים יהלוכו וגו׳ נפשו גחלים תלהט וגו׳ (שם) מלמד שנהפך מדם ובשר לאש, וגחלים בוערות בצוארו ילין עוז (שם), כל המקראות הללו על מטטרון נאמר. לא יבריחנו בן קשת (שם) זה סמאל שמקטרג וזורק חצים לישראל, וישחק לרעש כידון זו לילית הרשעה, אחריו יאיר נתיב מלמד שסמאל ושבעים שריו אין נהנין מאור של מעלה אלא מאחריו של מטטרון, אין על עפר משלו וגו׳ את כל גבוה יראה וגו׳, שמקבל חוזק ואומץ מאכתריאל שהוא גבוה ממנו, הוא מלך על כל בני שחץ, הם סמאל וכו׳ שריו שהם שחיצים ויהירים.

וְטוֹב מִשְׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה, אֵלּוּ אֶלֶף דּוֹר שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּראוֹת, וְכַמָּה נִמְחוּ מֵהֶם, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, ח): דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פָּתַר קְרָיָיה בְּיִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בְּקַרְקַע הָהָר שֶׁלֹא נֶחְבַּט עָלֶיהָ וּמְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְרַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נַעֲנָה, וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, קֶצֶף, וּמַשְׁחִית, וְהַשְׁמֵד, אַף, וְחֵמָה. מִיָּד נִתְיָרֵא משֶׁה מֵהֶן, מֶה עָשָׂה נִתְלָה בְּמַעֲשֵׂה אָבוֹת, מִיָּד הִזְכִּיר וְאָמַר (שמות לב, יג): זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אֲבוֹת הָעוֹלָם מַה יֵּשׁ לָהֶם עָלַי אִם בָּאתִי לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם, אֲנִי יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם, אַבְרָהָם יֵשׁ לִי עָלָיו שֶׁאָמַר (בראשית טו, ח): בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. יִצְחָק יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א, ג): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. יַעֲקֹב יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁאָמַר (ישעיה מ, כז): נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'. כֵּיוָן שֶׁאָמַר (שמות לב, יג): אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, לְמַעַן שִׁמְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יג): וַיִּנָּחֶם ה' וגו', מִיָּד נִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, קֶצֶף, וּמַשְׁחִית, וְהַשְּׁמֵד, וְנִשְׁתַּיְּרוּ שְׁנַיִם, אַף, וְחֵמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ט, יט): כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָכֵיל אֲנָא מֵיקַם בְּתַרְוֵיהוֹן, סְבוֹל אַתְּ חַד וַאֲנָא חַד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ז, ז): קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ וגו'. וּמִנַּיִן שֶׁעָמַד משֶׁה בְּאֶחָד מַלְאַךְ חֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, כְּגוֹן אֲנִי וַחֲבוּרָתִי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַר קְרָיָיא בְּדָוִד, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא יָרְדָה, הִקְרִיב אֶלֶף עוֹלוֹת וְלֹא יָרְדָה, הִתְפַּלֵּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תְּפִלּוֹת וְלֹא יָרְדָה, עַד שֶׁאָמַר (דברי הימים ב ו, מב): זָכְרָה לְחַסְדֵּי דָּוִיד עַבְדֶךָ, מִיָּד יָרְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז, א): וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה. רַבִּי יוּדָה בְּרַבִּי לְעַיי וְרַבָּנָן, רַבִּי יוּדָה בְּרַבִּי לְעַיי אָמַר חָיָה דָּוִד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְרַבָּנָן אָמְרִין אֲרוֹנוֹ הֵבִיא, וְלָא פְּלִיגִין, מַאן דְּאָמַר חָיָה דָּוִד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר בְּפִיו (תהלים ל, ד): ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי וגו', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברי הימים ב ו, מב): ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, דְּהוּא קַיָּם קֳדָמָךְ. וּמַאן דְּאָמַר אֲרוֹנוֹ הֵבִיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב; זָכְרָה לְחַסְדֵּי דָוִד עַבְדֶּךָ. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וגו', כְּגוֹן אֲנִי וַחֲבוּרָתִי, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פְּתַר קְרָיָיה בִּיחֶזְקֵאל בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עַל הַבִּקְעָה וְאָמַר (יחזקאל לז, ד): הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה', מִיָּד וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ וגו', אָמַר לָהֶם בַּתְּחִלָּה אָמַרְתִּי לָכֶם (ירמיה ב, ד): שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְעַכְשָׁיו שְׁמַעְתֶּם. בְּחַיֵּיכֶם לֹא שְׁמַעְתֶּם, בְּמִיתַתְכֶם שְׁמַעְתֶּם. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, כְּגוֹן אֲנִי וַחֲבוּרָתִי.

ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א). כתיב שאו שערים ראשיכם וגו' (תהלים כד ז), מי אמר הפסוק הזה שלמה אמרו, בשעה שעשה את הארון עשה ארון אחד של עשר אמות, ונשא אותו להכניסו לבית קדשי הקדשים, כיון שהגיע לבית המקדש היה הפתח של עשר אמות, והארון של עשר אמות, ואין עשר אמות יכולות לכנוס בתוך עשר, ועוד שהיו טוענין בו, כיון שראה שלא היה יכול להכניסו היה מתבייש, ולא היה יודע מה לעשות, התחיל להתפלל לפני הקב"ה, מה עשה שלמה הלך והביא ארונו של דוד אביו, והיה מתפלל ואמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך (דה"ב ו מב), כיון שהזכיר זכותו של דוד אביו מיד נענה, מה כתיב אחריו, וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה [מהשמים וגו' וכבוד ה' מלא את הבית] (שם ז א), ורוח הקדש צווח ושבה אני את המתים (קהלת ד ב), התחיל שלמה אמר שאו שערים ראשיכם, ביקשו השערים באותה שעה לרוץ את גלגלתו, שהיו סבורין שמא על עצמו הוא אומר ויבא מלך הכבוד (תהלים כד ז), אמרו לו מי הוא זה מלך הכבוד (שם שם י), אמר להם ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (שם) כיון שאמר להם כך הניחו אותו.