דברים ב:א מדרש: תנחומא בובר, מדרש תנחומא ומדרש לקח טוב

וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' (ויקרא טז א). זש"ה הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו'(קהלת טב), שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים, וראה דברים שמגיעין לרשעים ומגיעין לצדיקים, ואומר זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל (שם שם ג), הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק, זה אברהם שנקרא צדיק, שנאמר כי ידעתיו [למען] אשר יצוה וגו' [לעשות צדקה] (בראשית יח יט), לרשע זה נמרוד, שהמריד את כל העולם כולו בהקב"ה, זה מת וזה מת. לטוב ולטהור [ולטמא (קהלת שם), לטוב] זה דוד, שנאמר יפה עינים וטוב רואי (ש"א טז יב), לטמא זה נבוכדנצר, זה בנה יסודי בית המקדש, וזה החריבו, זה מלך ארבעים שנה, וזה מלך ארבעים שנה, לזובח (קהלת שם), זה שלמה, שנאמר ויזשלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף (מ"א ח סג), לאשר איננו זובח (קהלת שם), זה ירבעם, שביטל ישראל מלעלות לרגל, שנאמר רב לכם מעלות ירושלים וגו' (מ"א יב כח), זה מלך אחר זה. כטוב (קהלת שם), זה משה, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), כחוטא (קהלת שם), זה מרגלים, שנאמר חטאים תרדף רעה (משלי יג כא), משה לא נכנס לארץ, והם לא נכנסו לארץ, הנשבע (קהלת שם), זה צדקיהו, שנאמר גם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו (אלהים) [באלהים] וגו' (דה"ב לו יג). (כל אשר) [כאשר] שבועה ירא (קהלת שם), זה שמשון, שנאמר ויאמר (אליהם) [להם] שמשון השבעו ליוגו' (שופטים טו יב), לזה עוורו עיניו, ולזה עוורו עיניו.

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֵא, כַּנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא (קהלת ט, ב). שְׁלֹמֹה הָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בְּכָל הַדּוֹרוֹת בַּצַּדִּיקִים וּבָרְשָׁעִים, וְרוֹאֶה דְּבָרִים שֶׁמַּגִּיעִים לָרְשָׁעִים, מַגִּיעִים לַצַּדִּיקִים, וְאוֹמֵר: זֶה רָע בְּכָל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת ט, ג), הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל. מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק, זֶה אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה (בראשית יח, יט). וְלָרָשָׁע, זֶה נִמְרֹד שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶה מֵת וְזֶה מֵת. הֲרֵי, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע. לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא. לַטּוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב). וְלַטָּהוֹר, זֶה דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (ש״א טז, יב). וְלַטָּמֵא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. דָּוִד בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּנְבוּכַדְנֶצַּר הֶחְרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ. וְלַזֹּבֵחַ, זֶה שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִזְבַּח שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַשְּׁלָמִים (מ״א ח, סג). וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, זֶה יְרָבְעָם שֶׁבִּטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲלוֹת לָרֶגֶל לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם (מ״א יב, כח), זֶה מָלַךְ אַחַר זֶה. כַּטּוֹב, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב). כַּחוֹטֵא, אֵלּוּ מְרַגְּלִים, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, חֲטָאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא). מֹשֶׁה לֹא נִכְנַס לָאָרֶץ, וּמְרַגְּלִים לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. כַּנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׂבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (דה״ב לו, יג). וְנִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מ״ב כה, ז). כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם (שופטים טו, יב). וְנִתְעַוְּרוּ עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו (שם טז, כא). לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, זֶה רָע בְּכָל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת ט, ג). דָּבָר אַחֵר, כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. כַּטּוֹב, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. כַּחוֹטֵא, אוֹתָן שֶׁחָלְקוּ, קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁקָּרְבוּ כְּדֵי לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה וְנִשְׂרְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר טז, לה). וּבָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (ויקרא י, ב). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַח קְרָא, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה (קהלת ב, ב), מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁשּׂוֹחֲקִים בְּבָתֵּי טַרְטֵיאוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקָסֵיאוֹת שֶׁלָּהֶם. וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה, מַה טִּיבָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לִהְיוֹת עוֹשֶׂה שָׁם. דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. אָמַר רַב אַחָא, אָמַר שְׁלֹמֹה דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹחֲקִין עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין הוֹלְלִים. כְּתִיב: לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב וְגוֹ' (דברים יז, טז). וּכְתִיב: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְווֹת סוּסִים (מ״א ה, ו). וּכְתִיב: לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים (דברים יז, יז). וּכְתִיב: וַיְהִי לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת נָשִׁים (מ״א יא, ג). וּכְתִיב: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ מְאֹד (דברים יז, יז). וּכְתִיב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים (מ״א י, כז), וְלֹא הָיוּ נִגְנָבוֹת, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, הָיוּ אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֲפִלּוּ מִשְׁקָלוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁל זָהָב הָיוּ, דִּכְתִיב: אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה (דה״ב ט, כ). וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה הָעֲטָרָה הַזֹּאת בְּיָדְךָ, רֵד מִכִּסְּאֲךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד מַלְאָךְ בִּדְמוּת שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב עַל כִּסְּאוֹ. וְהָיָה שְׁלֹמֹה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים בְּכָל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם (קהלת א, יב). וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ, וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמִשְׁתַּטֶּה וְאוֹמֵר אֲנִי קֹהֶלֶת. וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה, וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין לֶאֱכֹל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי (שם ב, י). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קָנֶה בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קוֹדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קַו שְׂרַרְתֵיהּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר שְׁלֹמֹה, הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת (שם א, ב). לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (שם ב, ב). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִיל, יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם, יִשְּׂאוּ בְּתֹף וְכִנּוֹר, יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם (איוב כא, י-יג). כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ (שם פסוק טו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה. חַיֵּיכֶם, אֲנִי מְאַבֵּד זִכְרְכֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם וְגוֹ' (בראשית ז, כג). דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל הַסְּדוֹמִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְגוֹ', מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְגוֹ', נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְגוֹ', לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ (איוב כח, ה-ח). כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ נִשְׁכָּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ, מִיָּד פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר וְגוֹ' (שם פסוק ד). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה (קהלת ב, ב). חַיֵּיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְגוֹ' (בראשית יט, כד). דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. מַה מְּעֻרְבָּב שְׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עִם אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב, שֶׁרָאֲתָה אַרְבַּע שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד. רָאֲתָה יְבָמָהּ מֶלֶךְ, וּבַעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאָחִיהָ נָשִׂיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ סְגָנֵי כְּהֻנָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְהַקְרִיב קָרְבָּן, יָצְאוּ שְׂרוּפִים. נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.

גדע בחרי אף כל קרן ישראל. מצינו בישראל קרן בלשון גדולה כענין שנ' (תהלים קיב ט) קרנו תרום בכבוד וכן הוא אמ' (ישעיה ה א) כרם היה לידידי בקרן בן שמן ואומ' (דברים לג יז) וקרני ראם קרניו ואומ' (דברים ב א) עלץ לבי ביי" רמה קרני וגדע כל אלו הגדולות בחרי אף שהכעיסו לבוראם וכן הוא אומ' וידעו בני ישראל כי לא על חנם השיב אחור ימינו כמו משל הוא לפי שלא היה להם זכות לישראל להושע ובמה להתלות נהיתה ישועתו של השם נקראת ימינו כענין שנ' (תהלים צח א) הושיעה לו ימינו כאלו שבה אחור וכן הוא אומ' (ירמיה יד ט) למה תהיה כאיש נדהם וגו' ואו' (תהלים מד כד) עורה למה תישן י"י אלא וכיוצא בהן ברוב עונות ישראל מפני אויב שלא הושיע את ישראל מפני אויב. ויבער ביעקוב כאש להבה אשר כתוב בו (מלאכי א ב) הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב ועכשיו ויבער ביעקוב. ס"א ויבער ביעקוב אמר ר' שמעון ב' לקיש כשהפורענות בא אין מרגיש בה תחלה אלא יעקוב שנ' ויבער ביעקוב. וכשהשמחה באה אין מרגיש בה אלא יעקוב שנ' (תהלים יד ז) יגל יעקוב ישמח ישראל. אכלה סביב. אלו פליטי חרב כענין שנ' (ירמיה ט טו) ושלחתי אחריהם את החרב.