דברים ג:ד מדרש: תנחומא בובר, במדבר רבה וספרי במדבר

ויאמר ה' אלי לאמר, רב לכם סוב את ההר הזה, ואת העם צו לאמר וגו' (דברים ב ב ג ד). זש"ה למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד (תהלים ס א), אימתי בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה (שם שם ב), והלא כבר נאמר [ויך כל זכר באדום] כי (ששה) [ששת] חדשים ישב שם יואב וגו' (מ"א יא טז), ואחר כך אומר וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח (תהלים ס ב), זש"ה קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד וגו' (ישעיה נ ח), נתן הקב"ה תורה לישראל כדי שיזכו בה לכל האומות, אתה מוצא שיואב היה ראה סנהדרין, שנאמר (ואלה) [אלה] שמות הגבורים אשר לדוד יושב בשבת תחכמוני ראש [השלישי] (ש"ב כג ח), זה יואב, ודוד חכם מן הכל, שנאמר ואדוני חכם [כחכמת מלאך אלהים] (שם יד כ), ולא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין, שנאמר למנצח על שושן עדות מכתב לדוד (תהלים ס א), שושן עדות אלו סנהדרין, שנאמר סוגה בשושנים (שה"ש ז ג), עדות על שם התורה, שנקראת עדות, מכתם זה דוד, שעשה עצמו מך, ותם על שהלך בתמימות עם קונו, אימתי בהצותו את ארם נהרים, מהון כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו אתה מבני בניו של יעקב, ואנו מבני בניו של לבן, והרי תנאי שלהם [קיים], דכתיב עד הגל הזה (בראשית לא נב), כששמע יואב חזר אצל דוד, א"ל מה אתה אומר הרי תנאו שבועת יעקב אבינו, מיד הושיבו סנהדרין שושן עדות, [ללמד] למדוהו ואמרו באמת כך היה, אלא הם עברוהו תחילה, בלעם הרשע מפני מה עבר, לא כך אמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב וגו' (במדבר כג ז), וכושן רשעתים לא שיעבד בנו, שנאמר ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתים שמונה שנים (שופטים ג ח), הם הרשיעו עלינו שתי רשעיות, כיון (שהודו) ,שהורו] לו ב"ד, מיד חזר עליהם והרגן, שנאמר בהצותו את ארם נהרים וגו' (תהלים ס ב), לא עם ארם עשה מלחמה, מהו ויך את אדום (שם), היה צריך לומר ארם, ולא אדום, אלא כשבא יואב להלחם עם ארם, עמדו עליו בני אדום, ואמרו לו לא אמר לכם הקב"ה אל תתגרו בם (דברים ב ד), השיבם יואב לא כך אמר לנו אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (שם ב ג), הניחו אותנו לעבור ולא רצו, אמר יואב אם נחריב אדום עכשיו אין אנו מוצאים בחזירתנו לא אכילה ולא שתיה, אלא נניח אותם עד שנכה את ארם ונחזור עליהם, לכך נאמר וישב יואב ויך את אדום וגו' (תהלים ס ב), אמר הקב"ה אתם החריבו את אדום קימעא קימעא, כיון שיגיע זמן אני אכלה ואחריב אותה, שנאמר וירשו (את) הנגב (ואת ההר) [את הר] וגו' (עובדיה א יט), ואומר וגלות החל הזה וגו' (שם שם כ) ואומר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (שם שם כא), באותה שעה והיתה לה' המלוכה (שם).

אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר, כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, בָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר, אֵילִים שְׁנֵים עָשָׂר, כְּבָשִׂים שְׁנֵים עָשָׂר, שְׂעִירִים שְׁנֵים עָשָׂר, כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים לַחַמָּה וּשְׁנֵים עָשָׂר חֳדָשִׁים לַלְּבָנָה, וּכְנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וּשְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים וּשְׁנֵים עָשָׂר מַנְהִיגִים בַּנֶּפֶשׁ וּשְׁנֵים עָשָׂר לֶחֶם הַפָּנִים עַל הַשֻּׁלְחָן. (במדבר ז, פה): כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת, מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד שֶׁהָיָה משֶׁה בֶּן שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁהִתְחִיל לְהוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (במדבר ז, פו): כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, שֶׁהֵם שְׁקוּלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים, כְּנֶגֶד יְמֵי משֶׁה הֶחָסִיד. וְכֵן [וכל] קָרְבַּן נְפָשׁוֹת כְּנֶגֶד אֵלּוּ, פָּרִים כְּנֶגֶד מְלָכִים, אֵילִים כְּנֶגֶד נְשִׂיאִים, שְׂעִיר עִזִּים כְּנֶגֶד רוֹזְנִים וּסְגָנִים וּפַחוֹת, וּכְבָשִׂים כְּנֶגֶד פְּקִידִים (שמואל ב ח, יח): וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי. פָּרִים שֶׁל זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת, כַּפָּרָה עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁמֵּתוּ בְּבַעַל פְּעוֹר. אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים שִׁשִּׁים, כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וּכְנֶגֶד סוֹד שֶׁחֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁשִּׁים. וּכְנֶגֶד (שיר השירים ו, ח): שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּכְנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי שֶׁנִּבְנָה שִׁשִּׁים עַל שִׁשִּׁים (עזרא ו, ג): רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין, [וכנגד] אֱלִישָׁע שִׁמֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים שָׁנָה, וּכְנֶגֶד (דברים ג, ד): שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב. (בראשית כה, כו): וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, וּכְנֶגֶד אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים שִׁשִּׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ז): שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ. קָרְבַּן כָּל נָשִׂיא וְנָשִׂיא הָיָה מִן הַשְּׁלָמִים מִן שְׁלשֶׁת הַמִּינִים, חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּנֶגֶד פָּסוּק (במדבר ו, כד): יְבָרֶכְךָ ה', שֶׁהוּא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת. כָּל מִין וּמִין הָיָה שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת חָמֵשׁ, שֶׁיִּתֵּר כָּל פָּסוּק וּפָסוּק עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, כֵּיצַד, פָּסוּק יְבָרֶכְךָ הוּא שֶׁל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת, יִתֵּר עָלָיו הַפָּסוּק (במדבר ו, כה): חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא מִן עֶשְׂרִים אוֹתִיּוֹת, יִתֵּר עָלָיו (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' עַל פָּסוּק יָאֵר, חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא מִן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת. וּלְפִי שֶׁחוֹתֵם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים שָׁלוֹם, (במדבר ו, כו): וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, לְכָךְ הִקְרִיבוּ שְׁלָמִים כְּנֶגְדָם. אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים שִׁשִּׁים, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנִים, כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק. (במדבר ו, פח): זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, אִי (במדבר ו, פד): בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל קֹדֶם שֶׁנִּמְשַׁח, תַּלְמוּד לוֹמַר: אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד בְּיוֹם שֶׁנִּמְשַׁח, וְאַחַר שֶׁנִּמְשַׁח הִתְחִילוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב.

דבר אחר: וישב ישראל בשטים – במקום השטות, לפי שהיו ישראל במדבר, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, באו ועשו מלחמה עם סיחון ועוג ונפלו בידו, ונטלו כל מה שלהם. מלכות זו מתגאה ומשתחצת – אין לה אלא ד' מדינות שראויות למלכות, ואלו הם אביא ואלכסנדריא וקרטיגני ואנטוכיא! ואלו – היו להם ששים עיר, וכולם ראויות למלכות! – שנאמר (דברים ג) "ששים עיר, כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן", ובאו ישראל ועשו מלחמה עמהם, ונפלו בידם, ונטלו כל מה שלהם! אבל משנתמלאו ישראל מן הבזה התחילו מבזים את הבזה: מקרעים כסות ומשליכים, ומקרעין בהמה ומשליכים, לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב, שנאמר (דברים ג) "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" – באו וישבו להם בשטים, במקום השטות. באותה שעה עמדו עמונים ומואבים, ובנו להם מקולין מבית הישימות ועד הר השלג, והושיבו שם נשים, ומוכרים כל מיני בשמים. והיו לישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל, ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשוויו; וקטנה קוראה ואמרה לו מבפנים "בוא וקח לך בפחות", והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני, וביום השלישי אמרה לו "היכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית?" והיה נכנס אצלה, והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדין לא נאסר יינן של גוים לישראל. אמרה לו: "רצונך שתשתה יין?" – והוא היה שותה, והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמעי לי!" והיא מוציאה דפוס של פעור מתחת פסיקין שלה, ואומרת לו: "רבי, רצונך שאשמע לך? – השתחוה לזה!" ואומר לה: "וכי לע"ז אני משתחוה?" אמרה לו: "וכי מה איכפת לך? – אינו אלא שתגלה עצמך לו!" מכאן אמרו "המפער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודה". והיה היין בוער בו, ואומר לה "השמיעי לי!" ואומרת לו: "רצונך שאשמע לך? – הנזר מתורתו של משה", והוא נזור, שנאמר (הושע ט׳:י׳) "וינזרו לבושת ויהיו שקוצים כאהבם." באחרונה חזרו לעשות להם מרזיחים, והיו קוראים להם ואוכלים, שנאמר "ותקראן לעם לזבחי אלהיהם". ר' אלעזר בן שמוע אומר: כשם שאי אפשר למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ – כך אי אפשר לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. מעשה בפינחס בן גובתא דאריח, שהיה מעגיל בחביות, ובא עליו שרו של פעור, ושמט עליו את השפוד, וברח והלך לו. ובא עליו בלילה שני, אמר לו: אף אתה מקללני? אמר לו: שוב איני מקללך מעתה. שוב מעשה בסבטיא מאולם, שהשכיר את חמורו לאשה גויה. כיון שיצתה לפתחה של מדינה, אמרה לו: המתן עד שתכנס לבית ע"ז שלה. לאחר שיצתה, אמר לה: המתיני לי עד שאכנס, ואעשה כדרך שעשיתה. אמרה לו: אפשר אתה? יהודי? נכנס וקינח עצמו בחוטמו של פעור, והיו כל הגוים משחקים לו ואומרים: לא עשה אדם אחד כיוצא בזה! שוב מעשה בשלטון אחד, שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם: הביאו פר אחד שאנו מקריבים לו, או איל אחד שאנו מקריבים לו. אמרו לו: אין אנו נזקקים לו בכך, אלא שתגלה עצמך לו. גירה בהם סנגדודים, והיו מפצעים את ראשיהם. אמר להם: אוי לכם ולטעותיכם. ויצמד ישראל – באותה שעה ויחר אף ה' בישראל: ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. דיינים והיו צולבים את חטאים כנגד השמש: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי: הרי אתה יושב בשלוה ואנו נדונים בהריגה! עמד וכינס כ"ד אלף משבטו ובא לו אצל כזבי, אמר לה: השמעי לי! אמרה לו: איני נשמעת אלא לגדול שבכם, כיוצא כמשה רבך. אמר לה: אף אני רב השבט כמו כן, ונשמעה לו, ולא עוד אלא שאני גדול משבטו, שאני לשני והוא לשלישי. אחזה בידו והעמידה באמצע כל ישראל, שנאמר "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד". נענה פינחס באותה שעה ואמר: אין אדם כאן שיהרוג ויהרג? היכן הם אריות "גור אריה יהודה", "דן גור אריה"? התחיל צווח. כיון שראה שהיו הכל שותקים – עמד מתוך סנהדרי שלו, ושמט את הרומח והניחו בפונדתו, והיה מסתמך במקלו והולך. אמרו לו: פינחס, להיכן אתה הולך? אמר להם: אין לוי גדול משמעון בכל מקום. אמרו לו: הניחו לו ויכנס, התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס עשה לו המקום נסים ששה: נס ראשון – שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה. נס שני – שסתם פיהם המלאך ולא היו יכולים לדבר. נס שלישי – שכיון הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה, והיו הכל רואים את זכרות שלו בקיבה שלה, בשביל החקרנים שלא יהו אומרים: לא היתה שם טומאה, אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי – שלא נשמטו מן הרומח אלא עמדו במקומם. נס חמישי – שהגביה המלאך פתח משקוף כדי שיראו על כתיפו. נס ששי – שהיה המלאך מחבל לפניו ויוצא. כיון שיצא וראה פינחס את המלאך שהיה מחבל יותר מדאי – השליכן לארץ, ועמד ופלל שנאמר (תהלים קו) "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה". ועוד ששה נסים אחרים נעשו לו: נס שביעי – שנארך חנית של רומח עד שנכנס בשני גולמים ויצא למעלה. נס שמיני – שנתחזק זרועו של פינחס. תשיעי – שלא נשבר הרומח. עשירי – שלא ירד מדמם על פינחס שלא יטמא. אחד עשר – שדרך עליון להמית התחתון על הרומח, ונעשה נס ונהפך זמרי על כזבי בשעת מעשה, וחייבום מיתה.