דברים ג:יב מדרש: תנחומא בובר, מדרש תנחומא ומדרש לקח טוב

ד"א ואתחנן. זש"ה כי עם בציון ישב בירושלם [בכה לא תבכה חנון יחנך וגו'] (ישעיה ל יט), מה כתיב למעלה מן הענין, ועריו נתתי (לבני ראובן לבני גד) [לראובני ולגדי] (דברים ג יב), לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפלת (בריא) [כל בריה], שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר ועריו נתתי לראובני ולגדי [וגו'], יאיר בן מנשה וגו' (שם יד), ולמכיר נתתי את הגלעד (שם טו), ולראובני ולגדי נתתי [וגו'] (שם טז), (ואצוה) [ואצו] אתכם בעת ההיא לאמר [וגו'] (שם יח), ואת יהושע צויתי [בעת ההיא] לאמר וגו' (שם שם כא), [הרי דייתיקי, שמא תאמר עמד לו ולא התפלל, תלמוד לומר ואתחנן אל ה'].

דָּבָר אַחֵר, וָאֶתְחַנָּן אֶל ה'. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם, בָּכוֹ לֹא תִּבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וְגוֹ' (ישעיה ל, יט). מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְגוֹ'. לִמֵּד מֹשֶׁה אֶת בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְחֹלִי שֶׁלִּי מְסֻכָּן וְעָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי וְחִלֵּק כָּל אֲשֶׁר לוֹ, לֹא יֹאמַר הוֹאִיל שֶׁעָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי, לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל תְּפִלַּת כָּל בְּרִיָּה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָשָׂה דְּיָיתֵיקֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָרָיו נָתַתִּי לָרְאוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח, וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד, וַאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, וְאֶת יְהוֹשֻׁעַ צִוִּיתִי בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. הֲרֵי דְּיָיתֵיקֵי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, עָמַד לוֹ וְלֹא הִתְפַּלֵּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל ה'. וָאֶתְחַנָּן אֶל ה', לָמָּה. כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי (תהלים סא, ב). אַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. אָמַר לוֹ: מִקְּצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי (שם פסוק ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ אַל תּוֹסֵף. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַתָּה קְרָאְתַּנִי מֹשֶׁה עַבְדִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִי מֹשֶׁה (במדבר יב, ז). אֲנִי עֶבֶד, וְלִוְיָתַן עֶבֶד. וַאֲנִי מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, וְהוּא מִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְבָּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת (איוב מ, כז). תְּחִנַּת לִוְיָתָן שָׁמַעְתָּ וְכָרַתָּ עִמּוֹ בְּרִית וְקִיַּמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם (שם פסוק כח). וַאֲנִי עַבְדְּךָ, וְאָמַרְתָּ לִי, הִנֵּה אֲנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית וְגוֹ' (שמות לד, י), וְלֹא קִיַּמְתָּ, אֶלָּא אָמַרְתָּ, וּמוּת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה וְגוֹ' (דברים לב, נ). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי וְגוֹ' (שמות כא, ה). וַאֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ וְתוֹרָתְךָ וּבָנֶיךָ, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי (שם), אֵינִי מְבַקֵּשׁ לָמוּת. וְהִגִּישׁוֹ אֲדוֹנָיו וְגוֹ', וַעֲבָדוֹ לְעוֹלָם (שם פסוק ו), וְלֹא קִיַּמְתָּ עִמִּי. וְעַכְשָׁו בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי וְאֶל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַב לְךָ, בַּעַל דִּין שֶׁלְּךָ כְּבָר הוֹצִיא עָלֶיךָ גְּזֵרָה שֶׁתָּמוּת, וְכָל הַבְּרִיּוֹת כְּמוֹתְךָ. אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָכַל מִן הָאִילָן, גָּזַר מִיתָה לַכֹּל.

פס'. ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים. זו נחלת בני ראובן ובני גד שבשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמחו. ואמר כמדומה אני שהתיר לי נדרי התחיל שופך תחנונים. ללמדך שאפילו אדם יודע שנגזרה גזירה עליו אל ימנע עצמו מן הרחמים ומן התחנונים שנאמר (דברים ג) ואתחנן אל ה' במיני תחנונים. בעת ההיא. בשעה שנחלקה הארץ לבני גד ולבני ראובן שנאמר (שם) ואת הארץ הזאת ירשנו כעת ההיא לאמר. הודיעני אם נכנס אני ואם לאו: