דברים ד:לו מדרש: מדרש לקח טוב, שמות רבה, דברים רבה ומדרש תנחומא

אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל טובה תוכחה שהוכיח משה את ישראל כענין שנאמר אתם נצבים היום. מאהבה מסותרת מאהבה שהיה אוהבם כל השנים.והיתה התוכחת מסותרת ולא היה מוכיחם ומתפלל עליהם כענין שנאמר (שם ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'. ד״א טובה תוכחת שהוכיח משה את ישראל לפני מותו כענין שנאמר הקהילו אלי. מאהבה מסותרת שהיו כל הזקנים אוהבין אותם ולא הוכיחום. גדולה היא תוכחה שלא נתוודע יוסף אל אחיו אלא מתוך תוכחה. ולפי שראה משה רבינו שהתוכחה טובה לישראל העיד בהם בגלוי לפני השמים והארץ שנאמר האזינו השמים ואדברה. האוזן לגוף כקנקן שבו מגמרין את הכלים שאדם מגמר תחתיו וכל הבגדים מתעשנין כך רמ״ח אברים שבאדם כלם חיים ע״י אוזן. שנאמר (ישעיה נה) שמעו ותהי נפשכם. אם שמע אדם דברי תורה הכל נשמעין לו. בוא וראה שמשה שמע את התורה. וכיון שפתח לדבר נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו לדבריו כמו שכתב בענין? שנאמר האזינו השמים ואדברה. (מלמד) שהשמים מקלסין שנא' (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל. ותשמע הארץ אמרי פי. הארץ מקלסת. דכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו ושיתקם משה דכתיב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. בוא וראה כמה גדולים הצדיקים שהם מושלים במעשיו של הקב״ה וכן דוד אומר (שמואל ב כ״ג:ג׳) אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. שהרי יעקב אבינו עשה את היום לילה שנאמר (בראשית כ״ח:י״א) וילן שם כי בא השמש כדי שילן שם בא השמש. יהושע עשה את הלילה יום שנא' (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. משה עשה את הים יבשה (ג) שנאמר (שמות י״ד:ט״ז) (ויעברו) בני ישראל בתוך הים ביבשה, אלישע עשה את היבשה ים שנא' (מלכים ב ג׳:ט״ז) כה אמר ה' עשה את הנחל הזה גבים וגו'. אליהו עשה את החרף קיץ שנא' (מלכים א י״ז:א׳) אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. שמואל הרואה עשה את הקיץ חרף שנאמר (שמואל א י״ב:י״ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. לכך נאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. לפי שהצדיק מושל במעשה הגבורה ביראת אלהים עליו. ד״א האזינו השמים לשון ריבוי לפיכך הקדים השמים לארץ. וכן במעשה בראשית כתיב (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מפני שמעשה שמים גדולים ועצומים ממעשה הארץ. ד״א האזינו השמים האזנה מקרוב ושמיעה מרחוק כענין שנא' (ישעיה ל:) שמעו רחוקים אשר עשיתי. לפי שהתורה ניתנה מן השמים. לפיכך אמר האזנה בשמים כאלו הוא עומד בשמים. אבל ישעיה היה מדבר על ישראל בארץ ותועבותם שעשו בארץ לכך אמר והאזיני ארץ. ד״א למה קרא לשמים ולארץ לרצות את שניהם. רבי תנחומא אמר למה קרא לשמים ולארץ שעתיד הקב״ה לגאול את ישראל על ידיהם שנאמר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ. ד״א למה לשמים ולארץ מפני שהתורה ניתנה על ידיהם שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו. ד״א למה קרא לשמים ולארץ שהמן ניתן מן השמים שנא' (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והשליו מן הארץ שנאמר (שם) ותעל השליו ותכס את המחנה. ד״א למה קרא לשמים ולארץ שנמשלו ישראל ככוכבים וכעפר הארץ. ד''א למה קרא לשמים ולארץ לפי שהם עדיהם שנאמר (דברים ל״א:כ״ח) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ובימי יהושע הם העידו בעצמם שנא' (יהושע כ״ד:כ״ב) ויאמר יהושע אל (כל) העם עדים אתם בכם וגו'.הנביאים העידו בהם שנא' (מלכים ב' יז) ויעד ה' ביד כל נביא וחוזה. ד״א שהשמים והארץ אפטורפים של עולם. מן השמים יורדין הגשמים והארץ מוציאה פירותיה. שאם חוטאין השמים נעצרין והארץ כלאה יבולה. ד״א האזינו השמים. הסתכלו בשמים ובארץ שמא גלגל חמה שנה מדתו שאינו עולה מן המזרח שמא הארץ שינתה מדתה שאינה מוציאה פירותיה בעונתה שמא זרעתם חטים ויצאו שעורים שמא אמרה פרה אינה חורשת אינה דשה. כלום אמר החמור אינו הולך טעון. ואומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו. ד״א השמים והארץ מנהגו של עולם. (דברים י״ז:ו׳-ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו'. כך (שם יא) ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה וגו'. משה אמר האזינו השמים. ישעיה אמר (ישעיהו א׳:ב׳) שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ. משה העיד בהם בישראל שני עדים אמר למחר אני מת. מי מעיד בהם עדים שהם קיימים לעולם אבל הקב''ה מלכותו לדורי דורים. העיד בהם את השירה שנא' וענתה השירה הזאת לפניו לעד לעולם והוא עליהם מלמעלה. שנא' (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (לשמי) לשקר. ואומר (ירמיה כט) ואנכי היודע ועד נאם ה'. ואומר (מיכה א) (והיה) ה' אלהים בכם לעד ה' מהיכל קדשו:

ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה - הדא הוא דכתיב (איוב לז, ה): ירעם אל בקולו נפלאות. מהו ירעם? כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה בסיני, הראה בקולו לישראל פלאי פלאים. כיצד היה הקדוש ברוך הוא מדבר והקול יוצא ומחזיר בכל העולם? ישראל שומעין את הקול בא עליהם מן הדרום, והיו רצים לדרום לקבל את הקול, ומדרום נהפך להם לצפון, והיו רצים לצפון. ומצפון נהפך למזרח, והיו רצים למזרח. וממזרח נהפך להם למערב, והיו רצים למערב. ומן המערב נהפך להן מן השמים, והיו תולין עיניהן והיה נהפך בארץ. והיו מביטין לארץ, שנאמר (דברים ד, לו): מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. והיו ישראל אומרים זה לזה (איוב כח, יב): והחכמה מאין תמצא? והיו ישראל אומרים: מהיכן הקדוש ברוך הוא בא, מן המזרח, או מן הדרום, שנאמר (דברים לג, ב): ה' מסיני בא וזרח משעיר למו. וכתיב (חבקוק ג, ג): אלוה מתימן יבא. ואומר (שמות כ, טו): וכל העם רואים את הקולות. הקול אין כתיב כאן, אלא הקולות. אמר רבי יוחנן: היה הקול יוצא ונחלק לשבעים קולות, לשבעים לשון, כדי שישמעו כל האומות, וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה, ונפשותיהן יוצאות, אבל ישראל היו שומעין ולא היו ניזוקין. כיצד היה הקול יוצא? אמר רבי תנחומא: דו פרצופין היה יוצא והורג לעובדי כוכבים, שלא קבלוה ונותן חיים לישראל, שקבלו את התורה, הוא שמשה אמר להם: בסוף ארבעים שנה (דברים ה, כג): כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגו', אתה היית שומע קולו [וחיית, אבל עובדי כוכבים שומעים ומתים. בוא וראה] היאך הקול יוצא אצל כל ישראל. כל אחד ואחד לפי כחו. הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, והיונקים לפי כחן, והנשים לפי כחן, ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות יט, יט): משה ידבר והאלהים יעננו בקול, בקול שהיה יכול לסובלו. וכן הוא אומר (תהלים כט, ד): קול ה' בכח, בכחו לא נאמר, אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד, ואף נשים מעוברות לפי כחן. הוי אומר: כל אחד ואחד לפי כחו. אמר רבי יוסי בר חנינא: אם תמה אתה על הדבר הזה, למוד מן המן, שלא היה יורד לישראל אלא לפי כח של כל אחד ואחד מישראל. הבחורים היו אוכלין אותו כלחם, שנאמר (שמות טז, ד): הנני ממטיר לכם, לחם מן השמים וגו'. והזקנים, כצפיחת בדבש, שנאמר (שם שם, לא): וטעמו כצפיחת בדבש. ויונקים, כחלב משדי אמו, שנאמר (במדבר יא, ח): והיה טעמו כטעם וגו'. והחולים, כסולת מעורב בדבש, שנאמר (יחזקאל טז, יט): ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך. והעובדי כוכבים, טעמו אותו מר וגד, שנאמר (במדבר שם, ז): והמן כזרע גד הוא. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: ומה המן, שהיה מין אחד נהפך לכמה מינין, בשביל צורך כל אחד ואחד, הקול שהיה כח בו, על אחת כמה וכמה, שהיה משתנה לכל אחד ואחד, שלא ינזקו. ומנין שהקול נחלק לקולות הרבה שלא ינזקו? שנאמר (שמות כ, טו): וכל העם רואים את הקולות, הוי (איוב לז, ה): ירעם אל בקולו נפלאות. דבר אחר: ירעם אל בקולו נפלאות אמר רבי לוי: שלשה קולות הולכות מסוף העולם ועד סופו, והבריות ביניהן, ואינן שומעות כלום, ואלו הן: היום והגשמים והנפש בשעה שיוצאת מן הגוף. היום מנין? אמר רבי יהודה בר רבי אלעאי: זה הכוכב, שהוא שף ברקיע אינו אלא כמסר [סברא אחרינא: כמסמר] הזה, שהוא נתון בעץ. הגשמים מנין? שנאמר (תהלים מב, ח): תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. כיצד? יש אילן ששרשיו יורדים עשרים אמה, ויש שלשים, ויש חמשים, ויש שאינן יורדין אלא שלשה טפחים, והגשמים למעלה, אם אין משקין אותן, אלא שלשה טפחים. אותן של חמישים אמה, הן מתים, אם שותין של חמשים אמה, טורף אותן של שלשה טפחים. אלא, זה תהום העליון קורא לתחתון, אומר לו: עלה, ואני יורד! ותחתון אומר לו: רד, ואני אעלה! עד שהעליון יורד ומשקה של שלשה טפחים, והתחתון עולה ומשקה אותן של חמשים אמה, בוא וראה! כמה בין אלו לאלו, וקוראין זה לזה, ובני אדם בנתיים, ואינן (יודעין): [שומעין], הוי, ירעם אל בקולו נפלאות. והנפש? בשעה שהיא יוצאת מן הגוף, ובני אדם יושבין אצלו ואינן שומעין. הוי, ירעם אל בקולו נפלאות. אמר רבי ראובן: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה במדין (שמות ד, יט): לך, שוב מצרימה! נחלק הדבור לשני קולות ונעשה דו פרצופין, והיה משה שומע במדין: לך, שוב מצרימה! ואהרן שומע: לך, לקראת משה המדברה! הוי, ירעם אל בקולו נפלאות:

דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן. פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִסְטְרָטִיגִין שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּשְׁנֵי מְדִינוֹת פָּרַס וּקְּלָאוֹנָה, עָשָׂה יוֹם טוֹב, אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לָאֵלּוּ, אֵלּוּ כּוֹעֲסִים, וְאִם אֲנִי קוֹרֵא לָאֵלּוּ, אֵלּוּ כּוֹעֲסִין, מֶה עָשָׂה, קָרָא לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ. כָּךְ משֶׁה הָיָה מִן הָאָרֶץ וְגָדַל בַּשָּׁמַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וגו', אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לַשָּׁמַיִם, הָאָרֶץ רוֹגֶזֶת, וְאִם אֲנִי קוֹרֵא לָאָרֶץ, הַשָּׁמַיִם רוֹגְזִין, אָמַר, הֲרֵינִי קוֹרֵא לִשְׁנֵיהֶם, לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (ישעיה מד, כג): רָנוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' וגו'. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, לו): מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹא נִתְּנוּ מָן וּשְׂלָיו אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וּשְׂלָיו מִן הָאָרֶץ, דִּכְתִיב (שמות טז, יג): וַתַּעַל הַשְֹּׂלָו וגו'. דָּבָר אַחֵר, שֶׁמָּשַׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מִנַיִן, דִּכְתִיב (בראשית טו, ה): הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו'. וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית כח, יד): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁהֵן עֵדוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים ד, כו): הֲעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבֶן מְלָכִים שֶׁמָּסַר לוֹ אָבִיו שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, וְכָל עֲטָרָה שֶׁהָיָה אָבִיו מְעַטְּרוֹ לֹא הָיָה מְעַטְּרוֹ אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, וּכְשֶׁנִּכְנַס לְחֻפָּתוֹ נְטָלָן לָעֵדִים שֶׁיִּהְיוּ בֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו. כָּךְ כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ עָשָׂה לָהֶן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ שִׁירָה עַל יְדֵיהֶן, שֶׁהֵן מְעִידִין בֵּינוֹ וּבֵינָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, ב): שִׁמְעִי שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה א, ב): בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, הֱוֵי הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד פִּקָּדוֹן אֵצֶל אוֹהֲבוֹ, מֵת אוֹהֲבוֹ שֶׁהִפְקִיד אֶת הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁהִפְקִיד הַפִּקָּדוֹן וְהָיָה מְכַבֵּד לְאוֹתוֹ שֶׁהִפְקִיד הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וּמְכַבֵּד לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה מְכַבֵּד אֶת שְׁנֵיהֶם, אָמַר לָהֶן פִּקָּדוֹן יֵשׁ לִי אֶצְלָם וְאֵינָהּ בְּרוּרָה לִי אֵצֶל מִי הוּא הַפִּקָּדוֹן, אִם אֶצְלוֹ אִם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, כָּל הֵיכָן שֶׁפִּקְדוֹנִי מֻנָּח שֶׁיְהֵא שָׁמוּר יָפֶה. כָּךְ אָמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה לָמָּה אַתָּה מְצַוֶּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר לָהֶן, אֲנִי עָתִיד לָמוּת וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְהֵיכָן נַפְשִׁי הוֹלֶכֶת, אִם לַשָּׁמַיִם אִם לָאָרֶץ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה וגו', לְפִיכָךְ אֲנִי מְצַוֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם, כָּל מָקוֹם שֶׁתְּהֵא נַפְשִׁי מֻנַּחַת שֶׁתְּהֵא יָפָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֵין בְּרִיָּה שַׁלִּיט עַל נַפְשֶׁךָ, וְהֵיכָן הִיא מֻנַּחַת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד בַּשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן אֲבִיגַיִל אוֹמֶרֶת (שמואל א כה, כט): וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁבָּהֶן הֵעִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וּבָהֶן חָטְאוּ, וּבָהֶן לָקוּ, וּבָהֶן הֵן מִתְנַחֲמִין. בָּהֶן הֵעִיד, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, כו): הֲעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבָהֶן חָטְאוּ, דִכְתִיב (ירמיה ז, יח): לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וּבָהֶן לָקוּ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (ירמיה ד, כג): וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם. בָּאָרֶץ מִנַיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, כו): וְאֶת הָאָרֶץ, וְחָטְאוּ בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב (הושע יב, יב): גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי, וְלָקוּ בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב (ירמיה ד, כג): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ, וּבַשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הֵן מִתְנַחֲמִים, דִּכְתִיב (ישעיה סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה וגו'.