דברים ז:טו מדרש: אוצר מדרשים, איכה רבה, עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק) ועין יעקב

ט״ז) אדם כי יהיה בעור בשרו – בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו, מה הוא עושה לו? קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומיד הן מביאין שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם כבלים שלו. אדם כי יהיה – בא וראה היאך חלק הקב״ה כבוד לישראל, בקרבנות מה הוא אומר? אדם כי יקריב מכם, תלה הקרבנות בהם לפי שעליהם נתלים, אבל בנגעים אינו אומר כן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, ללמדך שאם ישראל זוכין, הנגעים באים על או״ה ולא על ישראל כשם שכתוב בנעמן (מ״ב ה׳), וכן הוא אומר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים (דברים ז׳), ואומר נכונו ללצים שפטים (משלי י"ט). למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו׳, אתה מוצא על ג׳ עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל (לשון הרע) כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר כמו שנעשה בגחזי (מ״ב ה׳ כ״ז), מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו (דהי״ב כ״ו). לפיכך גזר המקום על המצורע שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע – כנגד חמדת העושר, וכנגד הגאוה – יקרא עצמו טמא, וכנגד קנאת ההבל שאמר דברים על חבירו שלא כן – בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה. וחשוב הוא כמת, שנאמר אל נא תהי כמת, ואומר בעוזיהו בית החפשית (שם), וכמו שנאמר במת ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳); למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א). ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והלב. ואלה הם העוזבים יראת המקום ונדבקים בע״ז, כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים וטימא את ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב: וירבעם בן נבט אפרתי וגו׳ ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה (מ״א י״א). למה נקרא שמו ירבעם? אמר הקב״ה ביני ובין בני הוא עשה מריבה, שעשה את העגל והפריש בני ממני. בן נבט – מהו נבט? לשון אש, האיש שהביא הנבט והאש על עמי ישראל (בגמרא סנהדרין ק״א: דרשו בן נבט – שניבט ולא ראה, ת״ר נבט – שראה אש יצאה מאמתו וכו׳, ועיקר נבט הוא לשון הבטה), ושם אמו צרועה – שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני. אשה אלמנה – האיש שהושיב את עמי אלמנה, שנאמר באיכה היתה כאלמנה. עבד – שעשה לבני עבדים לאומות העולם. לשלמה – שהשלימם לשונאיהם כמו שכתוב הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה י״ג), ואומר על הסגירם גלות שלימה (עמוס א׳). וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – שהרים ידו במלך מ״ה הקב״ה [שהשלום שלו], מה דרכו של נגע שכהן רואה ומסגירו, ואם יראה בו סימני טהרה הוא מטהרו, שנאמר והסגיר את הנגע וגו', כך הקב״ה הסגיר ישראל בבבל, וכיון שהסגירו הודיעו סימני טהרה (לעשות תשובה), שכן אמר להן נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לצלם ולא קבלו, שנאמר לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳), אמר להם המקום, אין אתם רוצים לסגוד לו, במקומכם לא היה לכם חששא עלי והייתם עובדים ע״ז, ולאחר שגליתם אתם מתביישין ממני, חייכם אם אתם מתביישין – בזה אני גואל אתכם בזה, לקיים מה שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל'), ואומר תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א).

תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן, רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר טוֹבָה הָיְתָה הֲסָרַת טַבַּעְתּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה עַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם משֶׁה, לְפִי שֶׁבָּזֶה הָיְתָה גְאֻלָּה, וּבָזֶה לֹא הָיְתָה גְּאֻלָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר טוֹבָה הָיְתָה הֲסָרַת טַבַּעְתּוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל יִשְׂרָאֵל בְּמָדַי מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, לָמָּה, שֶׁבָּזֶה הָיְתָה גְאֻלָּה וּבָזֶה לֹא הָיְתָה גְאֻלָּה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי טוֹבָה הָיְתָה מְגִלַּת קִינוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם יִרְמְיָה, לָמָּה, שֶׁבָּהּ נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אֵיפוֹכִי שְׁלֵמָה עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן. פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לָמָּה נִבְרְאוּ הַיִּסּוּרִים, לְהִתְלַוֹּת בַּיִת דְּאִית לְהוֹן לְמֵיזַל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ. וְדִכְוָותֵיהּ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (דברים ז, טו): וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וגו', וְאָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לָמָּה נִבְרְאוּ הַיִּסּוּרִין לְהִתְלַוֹּת בַּיִת דְּאִית לְהוֹן לְמֵיזַל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ. וְדִכְוָותֵיהּ (עובדיה א, א): חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ וגו', וְהָדֵין פְּסוּקָא; תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ וגו'. סְלִיק אַלְפָא בֵּיתָא רְבִיעָאָה

(דברים ז) והסיר ה׳ ממך כל חולי אמר רב זה העין רב לטעמיה דרב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד אמר תשעים ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ ושמואל אמר זה הרוח ושמואל לטעמיה דאמר שמואל הכל ברוח ולשמואל הא איכא הרוגי מלכות הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמתרי וחיי ר׳ יוסי ברבי חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובם קשה ומעוטם יפה ר״ח אמר זו צנה דאמר ר״ח הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר (משלי כב ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ר׳ אלעזר אומר זו מרה תניא נמי הכי מחלה זו מרה ולמה נקרא שמה מחלה שהיא מחלה כל גופו של אדם ד״א מחלה שפ״ג חלאים תלויין במרה וכולם פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן: