וְגַם֙ אֶת־הַצִּרְעָ֔ה יְשַׁלַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בָּ֑ם עַד־אֲבֹ֗ד הַנִּשְׁאָרִ֛ים וְהַנִּסְתָּרִ֖ים מִפָּנֶֽיךָ׃
תנחומא בובר
אמרו רבותינו קשה היה סיחון כמגדל חומה, כשהיה יושב על החומה רגליו מגיעות לארץ, ואין בריה בעולם יכולה לעמוד בפניו, ומה עשה הקב"ה כפת את שרו של מעלה והפילו ומסרו ביד משה, שנאמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב ט), זה זרעו, למה שצפה הקב"ה את בניו ואת בני בניו עד תחיית המתים, שאין אחד מהם ירא שמים, מיד הכרית זרעו, וכיצד היו האמוריים מתים, אמר רבי לוי זימן הקב"ה שתי צרעות לכל אחד ואחד מהם, שנאמר (ואת) [וגם את] הצרעה ישלח ה' (אלהים) [אלהיך] בם (דברים ז כ), והצרעה פורחת ומכה אותו לתוך עינו, ומיד היתה עינו יוצאת ומת, וזה הוא שאמר דוד, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו וגו' (תהלים מד ד), אלולי לא עזרת אותם לא היו יכולים להם, ולכך כשראה אותם משה נתיירא מהם, עד שאמר לו הקב"ה אל תירא מהם. אמרו חכמים יותר היו קשים סיחון ועוד מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחילו, כך היו ראויים לומר על סיחון ועוג, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו (תהלים קלו יט כ).
מדרש אגדה
וגם את הצרעה. מלמד שהצרעה עברה עמהם בירדן, וכל אותם אורבים שהיו מטמינים עצמם במערות כדי להרוג, היתה הצרעה נכנסת לשם ומכה אותם בעיניהם והיו מתים:
מדרש תהילים
ישלח בהם ערוב. ר' יהודה אומר נשריתא. רבי נחמיה אומר ערוב מלמטן. דובין ואריות ונמרים מלמעלן. רבי נתן אומר מלמעלן ערוב נרגזין ראות ועורבין ועופות. מלמטן אריות ונמרים וזאבים. רבי חמא ור' יהושע שניהם אומרים מין חיה הוא ושמו פנחרין והביאו הקב"ה. רבי יאשיה אמר העריב עליהן את המאורות. אמר ריש לקיש אמר הקב"ה לפרעה אתה בקשת לערבב זרע אברהם אוהבי אני מערבבך מן העולם שנאמר ישלח בהם ערוב ולא ערבוביא בלבד אלא וצפרדע ותשחיתם. אמר ר' יוחנן כל מקום שהיו רובצין שם מים היו נעשו צפרדעים והיו רואין ועולין לתוכו והיו אומרים אנו שלוחן של מי שאמר והיה העולם והסיפין נבקעין מפניהם. א"ר יהודה בשם רבי זה אחד מן הדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקשה. ואלו הן - עכברים של פלשתים שנאמר (שמואל-א ה ו) ויך אותם בטחורים. היה הפלשתי יושב על הספל של נחושת כיון שהיה עולה נבקע הספל מאליו והיה עולה ושומט את בני מעיו. וכן הצרעה בימי יהושע שהיו יוצאין אמוריין ונכנסין עליהן ומקישות לו אחת לתוך עינו אחת ואחת לתוך עינו אחרת שנאמר (דברים ז כ) וגם את הצרעה ישלח. וחץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון והכהו שנאמר (מלכים-א כב לד) ואיש משך בקשת לפי תומו ויך את מלך ישראל. והאבן שהשליך דוד וטבע במצחו של גלית שנאמר (שמואל-א יז מט) ותטבע האבן במצחו. ושרשי תאנה רכין שבוקעין את הצור. אמר ר' ברכיה בר חנינא בשם ר' יהודה שרשי חטים בוקעים בארץ חמשים אמה ושרשי תאנה רכין בוקעין בצור חמשים אמה. אר"י בר חייא אף שיני אריות מה כתיב (דניאל ו כה) לא מטו עד ארעית גובא עד די שלטו אריותא בהון. והשמיר שהוא כמין שעורה נתון לתוך כלי של עופרת מלא מוכין או מלא סובין ואם היה נותנו אפילו על ההר או על הצור היה יורד ובוקע למטה. ובו חלק שלמה כל אבני מזבח שכתוב בהן (דברים כז ה) לא תניף עליהן ברזל. ומי הביאו הנשר. ואמרי לה לא הביאו הנשר אלא כדכתיב (קהלת ב ח) עשיתי לי שרים ושרות אלו מיני זמר. ותענוגות בני האדם אלו בריכות של מים. שידה ושידות אלו מרחצאות. הכא תרגימו שידה ושידתין. ולמאי מתבעי להו אמר להו לרבנן היכי לעביד דבעינא למבנייא בית מקדשא. אמרו ליה אי אית לך שמירא שבו פסל משה אבני אפוד את יכיל למיעבד זיל אייתי שידא ושידתין וכבשינהו אפשר דידעי ומגלי לך. אזל אייתינהו אמרו ליה אנן לא ידעינן ליה דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע. אמר להו היכא איתיה אמרו ליה בטור פלן וכרית ליה גובא ומלייה מיא ומכסי ליה בטינרא וחתים בגושפנקיה וכל יומא סליק למתיבתא דרקיעא ונחית וגמר למתיבתא דארעא וכיון דגמיר אתי וסייר לגושפנקיה ומגלי ליה ושתי והדר מכסי ליה וחתים ליה. אזל שדריה לבניהו בן יהוידע ריש דסנהדרי ויהב ליה עיזקתא דחקיק עליה שם ושושילתא דחקיק עליה שם וגבבא דעמרא וזיקי דחמרא. אזל כרא בירא מתתאי ושפך לחמרא וסתם ליה וסליק ויתיב ליה באילנא. כי אתא סייריה לגושפנקיה גלייא אשכחיה חמרא. אמר כתיב (משלי כ א) לץ היין הומה שכר. וכתיב (הושע ד יא) זנות יין ותירוש יקח לב. לא אשתי כד צחי טובא ולא סגי ליה אמר כתיב (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש. אישתי ורוה וגני. אתא בניהו שדא עליה שושילתא דחקיק עליה שם כי איתער הוה קא מפרזיל. אמר ליה בניהו שמא דמרך עלך ונקטיה. כד נקיט ואתי בהדיה מטא ההוא דיקלא שדיה מטא ביתא שדייה. כי מטו ההוא גובא דארמלתא נפקא לאפיה ואיחננא ליה כפא לקומתיה איתבר גרמא מיניה אמר היינו דכתיב (משלי כה טו) לשון רכה תשבר גרם. חזא לההיא חדותא דהוו ממטן ליה בכי. חזא ההוא רויא דקא טעי באורחא ואסקיה. חזא ההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא אסקיה. חזא ההוא גברא דאמר לאושכפיה עביד לי מסאני לשב שנין חייך. חזא ההוא קיסמא דקסים אריפתא חייך. כי מטו להתם לא עיילוה לקמיה דשלמה עד תלתא יומי. יומא קמא אמר להו מאי טעמא לא קא בעי לי מלכא אמרו ליה אנסייה משתייא. שקל לבינתא אותבה אחבירתה. אתו אמרו ליה לשלמה אמר להו הכי קאמר לכו הדור אשקויה. למחר אמר להו מאי טעמא לא קבעי לי מלכא אמרו ליה אנסייה מיכלא. שקל לבינתא אותבה אארעא. אתו אמרו לשלמה אמר להו הכי קאמר לכו עקרו תכא מקמיה. לסוף תלתא יומי עיילוה לקמיה משח קניא ארבע גרמידי שדייה לקמיה. אמר ליה מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה אלא ארבע גרמידי השתא כבשת ליה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת לי לדידי. אמר ליה לא בעינא לך מידי אלא קא בעינא למבנייה לבי מקדשא וקא מבעי ליה שמירא. אמר ליה לדידי לא מסר לי אלא לשרא דימא ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן אשבועתא. ומאי עביד ליה ממטי ליה לטורא דלית בה יישוב ומנח ליה אטינרא דטורא ופקע טורא ונפיק ביזרוני ומעייל להתם ושרית לאקדוחי והיינו דמתרגמינן נגר טורא. בעו בקינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני וחפיוה לקיניה בזוגיתא חיורתי כי אתא למיעל לא מציא אזלא אייתי שמירא אותבא עליה רמו קלא ביה שדייה ושקליה אזלא חנקה נפשיה אשבועתא. כי אתא אמר ליה אימא לן כל אילין מלייא דתמיהא דעבדת באורחא. מאי טעמא כי חזית ההוא סמיא דהוה קא טעי אסיקתיה. אמר ליה דמכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא ומאן דעבד ליה נייח נפשא זכי לעלמא דאתי. ומאי טעמא כי חזית ההוא רויא אסיקתיה אמר ליה דרשע גמור הוא ואמינא אשבקיה דליכול עלמיה. מאי טעמא כי חזית לההוא חדותא בכית. אמר ליה דמית גברא בגו תלתין יומין ובעיא למינטרא ליבם תליסר שנין. ומאי טעמא כי חזית לההוא גברא דקאמר לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין חייכת. אמר ליה ההוא גברא לית ליה שב יומין בעלמא ומסאני לשב שנין בעי. ומאי טעמא כי חזית לההוא קיסמא חייכת. אמר ליה דהוה יתיב אבי גזי לקסום מאי דאיכא תותיה לא ידע מילתא אחרינא ידע. שהייה גביה עד דבנייה לבי מקדשא יומא חד הוה יתיב לחודיה אמר שלמה כתיב (במדבר כג כב) כתועפות ראם לו. ואמרינן כתועפות אלו מלאכי השרת. ראם אלו השדים. מאי רבותיהו מינן. אמר ליה שקול שושליתא מינאי והב לי עזקתא דחקיק עלה שם ואחוי לך. שקל מיניה שושילתא ויהב ליה עזקתא ובלעא אותבא לחדא גפא בארעא וחדא גפא ברקיעא פתקיה ארבע מאה פרסי כל היכא דהוה קא מטי הוה קאמר (קהלת א יב) אני קהלת הייתי מלך. אמרי מכדי שטיא חדא מלתא לא סריך מאי האי דקאמר. אתו אמרו ליה לבניהו בן יהוידע קא בעי לך מלכא אמר להו לא. שלחו להו למלכוותא קא אתי מלכא לגביהו אמרה להו אין ובמוקי קא אתי וקא תבע נמי לבת שבע אימיה. כיון דשמעו הכי אתיוה לשלמה והבו ליה עיזקתא דחקיק עליה שם ושושילתא דהוה עלה שם כד הוה עייל חזייה ופרח ואפילו הכי הוה ליה בעיתא מיניה שנאמר (שיר השירים ג ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. רב ושמואל חד אמר מלך והדיוט היה. וחד אמר מלך והדיוט ומלך: